ספר זה מציג מחקר בנושא התכנון החברתי היהודי בארץ-ישראל במהלך חמישים השנים האחרונות של השלטון העות'מאני. בין 1870 לסוף מלחמת העולם הראשונה בתקופה זו היו ארגונים יהודיים בין-לאומיים רבים שהחלו לפעול לקראת יצירת מעמד של חקלאים יהודים בארץ-ישראל. מעמד קטן ושביר, אך עצם קיומו נחשבה להישג טכני אדיר.
הדיווחים המקובלים על ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל המודרנית נוטים לתאר את תהליך ההתיישבות במונחים של המהגרים עצמם, כאילו פעלו בלי כל הדרכה או תמיכה מן החוץ. ואולם ההתיישבות היהודית הכפרית הייתה תלויה מאד במוסדות המיישבים, שאחדים מהם היו פילנתרופיים בגישתם ואחרים – לאומיים במוצהר.
המוסדות מצידם עיצבו את פעילותם על-פי קווי המדיניות החברתית בארצותיהם ועל-פי הניסיון הקולוניאלי של רוב המדינות המפותחות באירופה; אך בשונה מהשלכות אימפריאליסטיות של טכנולוגיה אירופית ונורמות חברתיות אירופיות על המזרח התיכון, הייתה להתיישבות היהודית בארץ-ישראל העות'מנית תכונה רפורמיסטית ואוטופית ניכרת.