תחנת הוקסביל

תחנת הוקסביל, מאת רוברט סילברברג.

התחנה הוקמה במרחק של כמיליארד שנים מאיתנו. במקביל הוקם מחנה לנשים במרחק בטוח, כדי למנוע משני המינים להיפגש. הבידוד הזה, שהיה נוח כל כך למי ששלחו את הגולים לתקופה הזאת, הוא גם מה שמסבך את החיים בתחנה. אין חיים על היבשה והאסירים נאלצים להסתפק בדגים שצדו בעצמם או באספקה שמגיעה אליהם ספורדית מן העתיד.

הבידוד המוחלט הזה גורם לאסירים להימצא במצוקה קשה, זה בא לידי ביטוי בחוסר איזון נפשי, בתחושה של איבוד הקשר עם המציאות, ובמציאת משמעות לחיים דרך תחביבים מוזרים.

המאבק של האסירים על האנושיות שלהם הוא המוקד העיקרי של הסיפור. סילברברג מתמקד בספר בקשיי ההתמודדות של הגולים עם הבדידות והבידוד שנכפו עליהם, ובדרכים הקטנות שבהם כל אחד מנסה למצוא לעצמו משמעות כשאין בליבו שום תקווה.

ג'ים בארת', גיבור הסיפור, הוא מי שמצא לעצמו את המשמעות דרך הפיכתו למנהיג האסירים. הוא גם זה שאירגן להם מסעות שנתיים לאיתור ציוד שלא הגיע ישירות לתחנה ומחפש דרכים נוספות לגיבוש הקהילה וליצירת תוכן כלשהו לחיים הקשים במקום.