הזר

מרסו, פקיד זוטר צעיר באלג'יריה הקולוניאלית, משקף את קיומו הארצי כסדרה של משימות חוזרות ונשנות וחסרות משמעות שאינן משפיעות על מעמדו. חלק מהפעולות חיוניות, אחרות מפנקות, העונות על רצונותיו. לפעמים הוא לוקח את ההובלה, אבל לעתים קרובות עוקב אחריו באופן פסיבי, מפגין אדישות. הוא עדיין חסר עניין בבעיות של שכניו אבל מוכן להקשיב. בעודו אדיש לרצונה של אהובתו לנישואין, הוא מסכים. חסר רגשות ומנותק, הוא רוצח, העומד בפני מוות בידי המדינה. הנרטיב של מרסו מגלם את הניכור והאי-רציונלי. הסיפור האניגמטי הזה, שבו שום דבר אינו מובן במלואו, שובה את הקוראים. המורכבויות של סיפור סיפור מאתגרות מושגים מופשטים, ומציעים סיפוק עמוק. "הזר" של אלבר קאמי (1942), יצירת מופת של ספרות מודרנית שנכתבה בתוך מלחמת העולם השנייה, מתעמק בנושאים אלה.