האובדת

לאחר שהשלים את מעשיו, הוא שכב דומם מעליה, חש במבנה העצמות העדין שלה כשגופה הקטן רועד ביבבות. דמעותיה החמות התערבבו עם הזיעה על צווארו כשהוא נשאר ללא תנועה.

כשהתרחק ממנה, נמנע מלפגוש את מבטה. אור השמש שטף את החלון, וטרוויס הרגיש מפוכח להפליא. לבש את בגדיו – מכנסיים, מגפיים וחולצה שכולם פתחו אותה – הוא לבסוף פנה לעברה. רק החלק העליון של ראשה הציץ מתחת לשמיכה.

בעדינות מרבית, הוא התיישב על המיטה לצדה. "מי אתה?" הוא שאל בשקט. ניעור ראש ויבבה היו התגובות היחידות שקיבל. נושם עמוק, הוא משך את הסדין, מבטיח שהחזה החשוף שלה יישאר מכוסה.

"אל תיגעו בי!" היא סיננה. "גרמת לי כאב!"

לאחר שאיפת נשימה חדה, טרוויס הזעיף את מצחו. "אני מבין, ואני מתנצל, אבל…" קולו עלה. "לעזאזל! איך יכולתי לדעת שאתה חסר ניסיון? הנחתי שאתה…" דבריו פסקו כשהבחין בתמימות המשתקפת בעיניה. איך הוא הניח לא נכון? אולי זה היה הבוץ או הפשטות של החדר אתמול בלילה, או יותר סביר, הוויסקי שהיא צרכה. אולם היום הוא ראה את ההכרח לגלות את זהותה האמיתית. למרות הישיבה ללא בגדים על מיטתו, שערה הפרוע נופל על כתפיה, היא שידרה אווירה של תחכום וחן ​​המזוהה בדרך כלל עם המעמד הגבוה, אפילו במצוקה. כשהחל להבין את גודל מעשיו – הזמנת בתו של אציל אנגלי למיטתו – הבין את חומרת טעותו.