בשנת 1806 החל רבי נחמן לספר את סיפוריו, המאופיין במבנה סיפורי קוהרנטי וארוג היטב, שבו אפילו הפרטים הקטנים משולבים בצורה סבוכה כדי להעביר מסר מובחן ומדויק. סיפורים אלו משמשים מדיום דרכו מעביר רבי נחמן את תורתו ומנסח את הרהוריו. מתוך אמונה שאנשים אינם יכולים לתפוס בקלות את תורת התורה המובאת בצורה ישרה, הוא דוגל בשימוש בסיפורים מעשיים כדי להלביש חוכמה עמוקה. רבי נחמן עצמו מתאר את סיפוריו כניסיון לתאר את טבעה הרב-גוני של התורה, הכולל פרשנויות שונות ורבדים של משמעות.
בתוך האוסף שלו של שלושה עשר סיפורים ראשוניים, חלקם עוקבים אחר קווי עלילה מוכרים עם ניואנסים ייחודיים המעצבים את מהותם, בעוד שאחרים מציגים עלילות מקוריות לחלוטין ללא הקבלות חיצוניות. חוקרים ערכו השוואות בין יצירותיו של פרנץ קפקא לנרטיבים של רבי נחמן, כפי שצוין בהקדמה.
הרב עדין שטיינזלץ עיבד, תרגם וסיפק פרשנות בהקדמה המקיפה, תוך הקפדה על טיפול בכל היבט של הטקסט המקורי תוך הקפדה על הפרטים הקטנים.