הרב אליהו בן שלמה זלמן (23 באפריל 1720, ט"ו בניסן ה'ת"ף – 9 באוקטובר 1797, י"ט בתשרי ה'תקנ"ח), שנודע בכינויים: הגאון מווילנה (ביידיש: דער וילנער גאון), הגאון החסיד[1] ואף בפשטות – הגאון, או בראשי תיבות: הַגְּרָ"א (הגאון רבנו אליהו), היה פוסק, מקובל ואיש אשכולות, שבלט במעמדו החריג בתקופת האחרונים כסמכות רבנית עליונה. הגר"א היה גדול במקרא, בתלמוד ובקבלה, פוסק מקורי ומרכזי, ובקיא במדעים.[2] היה ידוע בהתמדתו הבלתי רגילה ואגדות רבות נכרכו בשמו. הגר"א סירב לשמש במשרת רבנות בווילנה או בכל מקום אחר, כנראה בשל רצונו להימנע מכבוד, פרסום ושררה על הציבור. הנהיג את הקו האידאולוגי של ההתנגדות לחסידות במזרח אירופה במאה הי"ח (המאה ה-18).