שוב בדבר אמת

מאמר מאת הפילוסופף לב שסטוב, חלק ב בשאלת האמת - שוב בדבר אמת. שסטוב מדבר על האידאות של אפלטון, שופנהאואר היגל, ועל כשר המילים והדיבור.

תוכן עניינים

שוב בדבר אמת

אפשר, שמהותה של האמת גופא היא הגורמת, שלא יהיו בני אדם יכולים שתהיה ביניהם לגבי דידה איזו הסכמת-דברים מסוימה – לפחות, אותה הסכמת-הדברים, המצויה ביניהם.

כל אחד ואחד אפשר לו שתהא אמת גלויה לו בנפשו הוא; אבל שיבוא בגללה בחליפת-דברים עם אחרים אינו יכול אלא אם כן יסכים בתחילה בנפשו שיוותר על האמת כשיהא מוכרח לזה ויביא תחתה איזה שקר מוסכם. אלא שחשיבותה של האמת אינה נפחתת מזה ולא כלום. אדרבה, אפשר מאוד שדווקא דבר זה מרימה למדרגה גבוהה.

אם יבוא אליכם איש וישאל מכם שתגידו לו מה זאת אמת – לא תמצאו בפיכם מלים בשבילו אפילו אם הייתם כל ימיכם יושבים והוגים בדברי חכמים; אבל בנפשכם אתם תהא מהותה של האמת ברורה למדַי באותה שעה.

מכאן אנו למדים, שהאמת במהותה שלה אינה דומה כלל וכלל לאותה האמת שבאֶמפּיריקה, ומזה יוצא לנו, שמִיד כשאנו באים אל גבולותיה של הפילוסופיה יש לנו להשאיר אחרי גוונוּ את כל אותם הדרכים והמידות, שהיינו רגילים להשתמש בהם בהיותנו במיצרה של החוכמה המדעית כשהיינו באים לחפש אחרי איזה דבר או לקבוע לו ערכין.

צריכים אנחנו להיות מוכנים ומזומנים לקראת דברים חדשים לגמרי, שאינם דומים כלל וכלל לאותם הישנים, שעברו לנו בירושה מדורי-דורות.

ולפיכך אין אנו צריכים לחשוב, כמו שחושבים הרבה אחרים שאינם בקיאים בדבר, שכל היגיעה שאנו יגעים לחתור חתירה תחת כיסאה של החוכמה המדעית אינה לא מעלה ולא מורידה. והילכך אין לו לחוקר ולמבקר איזמל יותר חד מזה של ההלצה והלגלוג.

האויב היותר נורא של החוכמות החדשות היה ותמיד יהיה ההרגל. כשאנו מביטים אל הדברים כמו שאנשי מעשה מביטים הרי אנו רואים, שיותר שהדברים שלפנינו יכולים לסַגל את האדם אל התנאים הזמנים של הוויתו – יותר הם נחוצים לו ויותר הוא צריך ללמוד אותם; מה שאין כן אותם הדברים שהחשיבות הזמנית חסרה להם, אף על פי שכשהם לעצמם יכולים הם שיהיו חשובים למאוד, אינם עיקר לגבי האדם.

הנטייה הטבעית, המכריחה את האדם תמיד לשמור את נפשו, היא תמיד חזקה אפילו מהתשוקה היותר כבירה, הלוהטת בלבו אל הדעת. צריכים אנו שלא נשכח, שאותה הנטייה היא תמיד מזוּינת בכל מיני הנשק היותר חדים וכל כשרונותיו של אדם כולם, למאותם הרֶפלֶקסים, שהכרתו אינה מַרגשת בהם, ועד הוד רוממתו השכל ומוסר-הכליות גולת כותרתו – כולם עומדים לעשות את רצונה.

בזה אֵיני צריך להרבות דברים; משום שכבר דיברו בזה חכמים ומלומדים גדולים לא אחת ולא שתיים והפעם אני יכול להתגדר בקוֹנסֶנסוס סאפיינטיוּם שעל צִדי. אמת, בדבר אחד אני החוטא חולק עליהם.

כשהיו הם מדברים בזה היו פניהם ארוכים ורוחם נכֵאה ונפשם בוכה ודואגת לרוח האדם היורדת פלאים – ואני איני רואה בזה כל סימני ירידה.

אני חושב, שמִשרה זו, שהנטייה הטבעית מַטילה על השכל שלנו ועל מוסר כליותינו, לכבוד הם צריכים לחשוב להם – ואפילו אם אותה נטייה אינה אלא נטיית האדם הפשוטה לשמור את נפשו. השניים הללו אינם צריכים להרים ראש – והם אמנם יודעים את זאת ומקבלים את מרותה של הנטייה בנפש חפֵצה.

יש להם אמנם תביעות על משפט הבכוֹרה; אבל דורשים הם שלא יהיו מבַכּרים אותם אלא בספר: בחיים הם יראים את הבכורה.

בכל פעם שהבחירה ניתנת להם בחיים – פחד גדול נופל עלים, כאותו הפחד המחריד את נפשותיהם של ילדים קטנים, שאבדו את דרכם בלילה אפל. משום שיודעים הם, שבכל מקום אשר הם פונים, סופם שהם באים לידי גזירות קשות מאוד.

ואפילו בזה הם מוצאים לאחרונה שלא היו כלל משוחררים בדינה מאותה הנטייה השלטת, אלא שכל אותה שעה לא היו מכירים בה, משום שצורתה היתה אחרת לגמרי.

נפש האדם הרגישה פתאום, שהיא צריכה להריסה, שההריסה נחוצה לה בשביל קיומה, והלכה ושיחררה את אסיריה ותפקד להם” הרוֹסוּ! והללו התפרצו והתחילו הורסים וחוגגים בחדווה פראית את חג חירותם ולא היו מרגישים כלל, שאין הם בני-חוֹרים כל עיקר, שאת הכבלים הסירו מהם רק בשביל שתהא היכולת להשתמש בחירותם.

דוסטויבסקי הכיר בדבר זה לפני שנים רבות והעיר, שהנטייה להרוס מונחת בנפשו של אדם כמו שהנטייה לבנות מונחת ביסודה. וכל כשרונותינו האחרים כולם אינם אלא כשרונות ממדרגה השנייה, שיש אשר נפשנו מוצאה גם בהם חפץ.

מכל מובנה של האמת לא נשאר לנו כלום אלא האידיאה בדבר הנוֹרמה – בזה מודים עכשיו לא רק הפוזיטיוויסטים הגסים בלבד, אלא אפילו אותם האידיאליסטים החשודים במֶטאפיזיקה.

בדברים יותר ברורים האמת אינה משמשת אלא בשביל שיהיו בני אדם, הנפרדים זה מזה מפני ריחוק מקום או מפני ריחוק זמן, יכולים לקבוע ביניהם, לפחות, איזו חליפת דברים שהיא. כל אדם רואה לפניו שתיים: הבדידוּת הגמורה והאמת בצִדה – מִצד זה, וקירבת אנשים ושקר בצִדה – מִצד אחר. שאלה: אָנָה יִפְנֶה? תשובה: יש שביל שלישי.

גם מזה וגם מזה אַל ינח ידו. ואַל תאמרו, שתשובה זו אינה אלא דחייה בקש.

בייחוד, ודאי שיאמרו כזאת אותם בני אדם, שנמנו וגמרו שיפה כוחה של הלוגיקה בוודאוֹתיה כזה של המאתמאטיקה. אבל באמת אפשר מאוד – ולא לבד שאפשר מאוד (באפשרות בלבד לא היינו מסתפקים בשום אופן: אנו איננו אותם האשכנזים, שנפשם מוצאת די סיפוקה באותו הטוב שלא היה לעולמים), אלא שבכל אשר אנחנו פונים הרי אנו מוצאים, שמצבי הנפש היותר סותרים זה את זה אפשר להם והם אמנם דרים בבת אחת ובכפיפה אחת.

כולנו דוברים שקר מִיד כשאנו פוצים פה: שפת האדם היא כל כך דלה וכל מי שאומר לדבר בה הריהו מוכרח להסכים בתחילה בנפשו שיהא מדבר שקר.

ויותר שהדבר שאנו מדברים בו הוא נֶאצָל יותר הולכת מדרגת השקר שבדברינו וגדולה; ולפיכך כשאנו מטפלים בדברים היותר סבוכים הרי אנו מטפלים שקר על שקר – ויותר שרוחו של האדם המדַבּר הוא תמים אתו יותר יוצא השקר שלו גס ויותר אי אפשר לסבול אותו משום שכל איש אשר רוחו תמים אתו, הרי הוא בטוח. שהתנאי היסודי של האמת אינו אלא העדר הסתירות, ולפיכך הריהו מרַכז בדיבּורו את כוחותיו בשביל להתאים את משפטיו זה לזה בהתאמה הגיונית – וככה הוא שוזר את קוּרי השקר שלו לעבוֹתות העגלה.

וכשאותו אדם יושב ומקשיב לדברי חברו הוא אוחז גם כן את אותה אמת-המידה שלו בידו. ומִיד כשהוא מרגיש צל של סתירה בדברי חבֵרו הריהו מתנפל עליו בכל חוֹם לבבו התמים וצועק, שהוא נוהג שלא כהלכה, שהוא אינו נזהר בכל אותם הגדרים המוסכמים, שגדרו ראשונים ואחרונים לישרת הרוח הפשוטה.

והדבר הנפלא ביותר הוא, שכל אלה האנשים שלמדו פילוסופיה (הקורא יכול להרגיש זה כבר, שפה אני מדבר רק לאנשים שכאלה), שכל האנשים הללו הלא יודעים היטב, שעד היום הזה עדיין לא ראינו אפילו את אחד מהפילוסופים שעלה בידו להכחיד כָּלָה את הסתירות משיטתו.

הלא מי לנו גדול משפינוֹזה – אדם זה, שלא היה חס לכל דבר, שלא נמצא שום דבר שיהא יכול להיות לו למכשול בדרכו – ובכל זאת מַתחילה גם שיטתו שלו מתמוטטת מהבל פיה של הביקורת ההגיונית: דבר זה גלוי ומפורסם לַכּוֹל.

דוֹמה, לאחר כל אלה היו הבריות הללו צריכים לשאול לנפשם את אותה השאֵלה הפשוטה והברורה: אי הכי – מי יאמר לי באמת, שההגיוֹנוּת כל כך נחוצה לנו? אי הכי – אפשר מאוד, שדווקא הסתירות שאנו מוצאים באיזו השקפת-עולם שהיא, משמשות סימנים לנצנוצי האמת שבה? ואלה התלמידים של קאַנט ויורשי רוחו – אלה היו יכולים אפילו להשיב בשלווה גמורה, שההגיוניוּת באמת אינה נחוצה לנו כלל וכלל ושהאמת אינה ניזונית אלא מהסתירות בלבד.

אבל מה אנו רואים? מלבד בבחינה ידועה הֶגל ושופנהאואר, כל אחד לפי רוחו שלו – לא נמצא איש, אשר תהא בו החוצפה לחשוב כזאת; ואפילו הגל זה ושופנהאואר שהחציפו כלום גדול השכר שיצא להם מזה? ננסה נא.

אפשר נוכל ונוציא מכל האמור למעלה איזו מסקנות: הלא כל זה שיכולים אנו שתהא לנו איזו טובת-הנאה מהלוגיקה, איננו צריכים להיות וַתרנים הרבה ולבלתי השתמש בה. ובייחוד שהמסקנות הללו, כפי הנראה, לא תהיינה חסרות אינטרס. ראשית כול – כשאתה מדבר אל תהא משתדל שיהיו הדברים מתאימים אל אשר דיברת בתחילה.

דבר זה לא יהיה אלא מיצר את חירות הדיבור שלך, הנתונה גם בלא זה בכבלים רבים של מִלים וחוקות שונות שבדקדוק השפה. כשאתה שומע את דברי אחרים או כשאתה קורא בספר, אל תטפל חשיבות יתירה למלים בודדות ואפילו למשפטים שלֵמים. לא זה העיקר שכח את המחשבות הבודדות ולב אל תשימה אפילו לאידיאות שהובררו בסדר הגיוני.

אחת זכור: אותו אדם היה אפילוּ רוצה בכל נפשו אלא שלא היה יכול לגלות את מהותו מבלי אשר ישתמש באופני הדיבור המוכנים מכבר. יותר טוב יהיה אם תהא מסתכל אל ארשת פניו ומקשיב לכל חילופי-ההטעמה שבקולו. בעזרתם אפשר יקל לך לחדור אל נשמת דבריו. ואת חילופי-ההטעמות הללו אפשר לה לאוזן שתבחין ואפשר לה לעין שתהא מבדילה את תוויה היותר קלושים של ארשת פניו של אדם לא לבד בשיחתו שבעל-פה אלא אפילו בספרים אשר כתב. אַל תהא מקשה לו מִמַר אַדְמַר. אַל תהא משתדל להחזירו מדעתו. אַל תהא דורש ממנו הוכחות; אחת עשה – הקשיבה.

והיה אם תבוא אתה לדבר באזני אחרים ותהי גם לך כל החירוּת הזאת – והיית מדַבּר ואיש לא ידרוש ממך הוכחות, אותן ההוכחות שיודע אתה ברור למדי שאינן אתך, משום שאי אפשר להן שתהיינה לך. והיית מדַבּר ואיש לא יגלה את סתירותיך, אותן הסתירות שאתה יודע ברור למדַי שישנן ושתמיד תהיינה בדבריך ושלהיפרד מהן צר לך וגם פשוט אי אפשר.

ומה שנכבד ביותר הוא, שאז תראה ותיווכח, שהאמת אינה תלויה כלל בלוגיקה, שאמיתות הגיוניות אינן במציאוּת כלל וכלל, שאתה רשאי להיות מחפש את הדברים הנחוצים לך בכל אותם הדרכים הנחוצים לך ואי אתה אחראי כלל “לבוא דווקא לידי החלטה”; שאז תהא בטוח, שבסופו של אותו חיפוש, אם רק תבוא אל סופו, לא תמצא לא פוֹרמוּלה ולא חוק ולא פּרינציפּ ולא אידיאה.

מה שאין כן בשעה שכל עיקרו של החיפוש אינו אלא לשם ה“אמת” – אז הלא אנו צריכים להיות מוכנים ומזומנים לקראת כל דבר.

למשל, שנהיה באים בסופנו “לידי החלטה”, שהמאטֶריאליסטים הם צדיקים ויסודו של העולם אינו אלא החומר והאֶנֶרגיה. מה שעכשיו הרי אנו מבטלים את המאטריאליסטים ואת כל הוכחותיהם יחד כעפרא שארעא – אינו עדיין ולא כלום.

בדברי ימי המחשבה הרי אנו מוצאים לא אחת ולא שתיים “תשובות” גמורות למחשבות שכבר נפסלו. מה שהיה אתמול טעות שאינה מוטלת בספק יכול שיהיה מחר לאמת קדושה.

ובאמת – אם רק לא נשים לב אל תוכנה שלה – מה רעה אשר אנחנו מוצאים בשיטתם של המאטריאליסטים? שיטה ישרה, הגיונית שיטה שפירצה אין בה.

כבר העירותי פעם, שלהביא בני אדם לידי עליית נשמה יכולה גם שיטה זאת ככל האחרות – למשל זו הפאנתיאיסטית או האידיאליסטית וכדומה. ואידי דאתינא להכא הריני חוזר שוב ומודה בפניכם, שכשאני לעצמי אינני מוצא בכלל אידיאות, שתהיינה פחוּתוֹת אַן זיך: גם היום אפשר לי, שאהיה חוקר ודורש בהנאה בהתפתחותה של אידיאת הפרוֹגרֶס, המתגלית בבתי-חרושת ובמסילות-ברזל וכיוצא בזה, אלא שבה באותה שעה הרי אני יודע, שתמימות יתירה היא לאדם לחשוב שכל הדברים הקלושים הללו (באידיאות אני מדבר) יכולים שיהיו משמשים חומר לחיפושיו של אדם.

אם אפשר לה לאותה המלחמה הנוראה, שההיסטוריה והלֶגֶנדה מספרות בה, שתהא מתלקחת בין האלוהים והאדם – זיכרו נא את פּרוֹמיתאוס למשל. אבל כל ספֵק אינו צריך שיהיה לנו, שאי אפשר לה שתהיה מלחמת-מצווה לשם איזו אמת או אידיאה.

האדם רוצה שתהא לו הגבוּרה, האדם רוצה שתהא לו הגדוּלה – שתהא לו החירות, שיהא הוא המושל בכיפה – אדם זה תולֵעה שיסודו מעפר וסופו לעפר, שכל חייו תלויים לו בשׂערה, כאלה של הרמש, הרומש לרגלינו, ואם אנו רואים אותו והוא מדבר באידיאות, אז אין זה אלא מפני שראה ונוכח שכל תקווה לא נשקפה לו שתאוותוֹ תהא נמלאה באחד הימים.

הוא בא לידי הרגשה ברורה, כי תולעה הוא. הוא מכיר היטב, שיסודו אינו אלא עפר והוא ירֵא, כל מהותו חרדה מפני סופו, שאינו גם כן אלא עפר – והנה הוא נמלט אל השקר והנה הוא רוצה להַראות ששִפלותו כביכול אינה מחרידה אותו, שכל דבר לא נורא לו, ובלבד שתהא האמת נגלית לו.

שקר זה יש לו סליחה; משום שמהשפתיים בלבד מוצאו.

ידבר לו איפוא את אשר ימצא בפיו. כל עוד אוזנינו תשמענה בדבריו את אותם הקולות, הקוראים למלחמה, כל עוד שעינינו תחזינה בעיניו הוא את אותה השלהבת של החלטה שלאחר יאוּש – נהיה מבינים לנפשו.

כתבי היתֵדות אינם זרים לנו כלל.

ואולם אם יבוא אדם ויאמר לנו בדברי האשכנזים שבדורנו, כי כל האדם ושאיפותיו אינו אלא האמת והנוֹרמה – אז יש לנו לזכור עם מי יש לנו עסק ואפילו אם חננוֹ האלוהים במתת הדִבֵּר של ציצֶרו.

טוב לו לאדם שיהא יושב בדד, בדד בהחלט, ויִדום, משיהיו לו דברים עם בני אדם שכמותו. אלא שהדין ודברים, שיש לו לאדם עם אנשים שכאלה, אינם שוללים את הבדידוּת כל וכלל. אדרבה – אפשר שהם עוד מסירים את האבנים היותר כבֵדות מדרכו זאת.