איך לשנות את הקארמה שלנו?

אם אנחנו רוצים לעשות טוב, המציאות תחזיר לנו טוב בחזרה ואם נפעל מתוך מניע אגואיסטי, אנו נקבל שכר דומה.

לפי חוק הקארמה, אדם לא יכול להתחמק מתוצאות מעשיו. תחושת הטוב והרע שלו תלויות בהשלכות מעשיו. האדם הוא בעצמו זה שיוצר את העתיד שלו, בין אם זה לטוב או לרע.

עד כאן, זוהי תפיסת הקארמה הרווחת, אך האם היא נכונה? האם התפיסה הזאת מתיישבת עם מה שקורה במציאות? כדי להבין זאת, עלינו לשאול את השאלה הבאה:

האם ועד כמה אנחנו אחראיים לתוצאות מעשינו?

התשובה היא שאנחנו לא יכולים לדעת מראש מה יהיו תוצאות מעשינו, משום שאין לנו אפשרות לחזות את העתיד. אנחנו יכולים להעריך, אך אין אנו יכולים לדעת בוודאות של 100% מה יהיו השלכות מעשינו. בוודאי שלא בטווח הארוך, ואף לא בהכרח בטווח הקצר.

למשל, אין לנו אפשרות לחזות כיצד אדם מסוים יבחר לפרש את האמירות שלנו. לפעמים אנחנו רוצים להחמיא למישהו, והמילים הטובות שלנו מתפרשת עבורו כאמירות עוקצניות. גם אם אנחנו נבחר לשתוק ולא לדבר עם אף אחד סביבנו, יהיו האנשים שיבחרו לפרש את השתיקה שלנו כהתעלמות, ואולי אף כסוג של פגיעה בכבוד שלהם.

וכך, גם אין לנו אפשרות לחזות מראש את רצף השינויים שיתרחשו במציאות, כתוצאה מהמעשים שלנו. אנחנו לא יכולים באמת לעשות טוב או לעשות רע, אלא רק לנסות לעשות את המעשים שלנו מתוך כוונה טובה או מתוך כוונה רעה.

ולכן, התכלית המדויקת יותר של חוק הקארמה, היא לא לכוון את המודעות שלנו לתוצאות שלמעשינו, אלא להרגיל את עצמנו לפעול מתוך כוונה פנימית טובה, ללא קשר לתוצאה.

ומדוע שאנו נרצה להרגיל את עצמנו לפעול מתוך כוונה טובה?

הרגל הופך לטבע שני. טבעו של אדם הוא אוסף כל צורות ההתנהגות שלו וצורות החשיבה שלו.

כשאדם מרגיל את עצמו לצורת התנהגות מסוימת, עם הזמן צורת ההתנהגות הזו הופכת להרגל הטבוע בו, לחלק מאופיו = הטבע שלו.

ההיגיון אומר שאם אדם באמת ירצה לפעול מתוך כוונה טובה, ובאמת ירצה לפעול לטובת הכלל ולא רק לטובת עצמו, בסופו של יום הוא ירוויח מכך, משום שכוונה אמיתית לנתינה, היא בעצמה גם קבלה עבור עצמנו.

ומדוע הרווח שלנו מגיע רק בסוף התהליך?

מכיוון שרק כאשר כוונת הנתינה שלנו תהיה מתוך הרגל קבוע שטבוע בנו, אז אנחנו לא נצטרך להשתדל לפעול מתוך כוונה טובה, אלא שזה יבוא לנו בטבעיות. כבר הזכרנו קודם לכן שהרגל, עם הזמן הופך להיות הטבע השני שלנו.

וחשוב שהרצון לתת ילווה בכוונה אמיתית ושלמה, כלומר, נטול ציפייה לקבל משהו כלשהו בחזרה. זוהי נתינה אך ורק לשם הנתינה עצמה. ובמילים אחרות, עלינו להיות אלטרואיסטים מטבענו.

כשהאדם משנה את תכונות האופי שלו, ומשווה את מידת הנתינה שלו למידת האלטרואיזם, אז הוא פועל מתוך כוונה טובה אמיתית ושלמה.

מדוע נתינה לאחר היא מתנה גדולה גם עבורנו?

אנסה להסביר את העיקרון בקצרה.

הרצון של ה”אני”, הוא החיסרון של ה”אני”. האדם רוצה את מה שהוא חושב שחסר לו מבפנים.

כשאנחנו רוצים משהו, או כשיש לנו רצון למשהו מסוים, בדר”כ קיים איזשהו פער זמן בין הרגשת החוסר הפנימית שלנו אשר נובעת מהרצון שלנו, ועד הרגע שבו אנו משיגים את מה שרצינו – את מה שהרגשנו שחסר לנו מבפנים, ומשלימים את החוסר הפנימי שלנו.

ברגע שאנחנו משיגים את מה שרצינו ומשלימים את מה שהיה חסר לנו, אז אנחנו מקבלים מן הרגשה של סיפוק פנימי. וכך עובד המנגנון הרצון הפנימי שלנו.

אז לפי העיקרון הנ”ל, אם מה שאנו רוצים, הוא לפעול מתוך כוונה טובה של נתינה לסביבה שלנו, והרגלנו את עצמנו לפעול מתוך כוונה טובה כך שזה בא לנו באופן טבעי, מה שיקרה זה שבדיוק ברגע שבו אנחנו נרגיש שחסר לנו את מה שאנחנו רוצים, יחד עם תחושת החוסר הפנימית, תגיע גם תחושת הסיפוק הפנימית הנובעת מהשלמת החיסרון שלנו והשגת הדבר שאותו רצינו.

אנחנו רוצים לפעול מתוך כוונה טובה, ורגילים לפעול מתוך כוונה טובה, לכן גם אחננו תמיד מקבלים את מה שאנחנו רוצים בו זמנית.

אז ההרגל לפעול מתוך כוונה טובה לנתינה, הוא גם קבלה גדולה עבורנו, כי עצם הרצון לנתינה מסב לנו הרגשה טובה הנובעת מעצמה.