על נדיבות וקמצנות

ניקולו מקיאוולי - על נדיבות וקמצנות. קטע מספרו "הנסיך" שהוקדש לשליט פירנצה, להעניק לו עצות מועילות לניהול המדינה.

על נדיבות וקמצנות, והתנהלות כלכלית נבונה.

אני יוצא איפוא מנקודת מוצא זו של התכונות שתיארתי קודם [1] (לקריאת המאמר הקודם במלואו: סיבות לשבח או לגנאי), ואני אומר כמה טוב להיחשב נדיב, ואף על פי כן, הנדיבות, אם תנהג בה באופן שישבו אותך לנדיב, היא תפגע בך, אבל אם נוהגים בה בחסידות וכראוי, לא תיוודע ברבים ולא תמנע ממך שתואשם בתכונה ההפוכה לה.

אכן, מי שירצה לזכות בתואר נדיב בפי הבריות, אל יזנח שום צורה של הפגנת נדיבות בין הבריות, עד שנסיך בעל נטיה כזו יכלה למטרה זו את כל הונו, ובסוף, אם רצונו לשמור על התואר “נדיב” שיצא לו, לא תהיה לו ברירה אלא להטיל מיסים כבדים על בני עמו, ולנגוש בהם קשה, ולעשות כל מה שאפשר למען השיג כספים.

דבר זה יגרום לנתיניו שיתחילו לשנוא אותו, וערכו ירד בעיני כל כי יהיה לעני. וכך, לאחר שבנדיבותו זו הצליח לפגוע ברבים ולהיטיב למעטים, כל מכשול, אף הקל ביותר, יערער אותו, וכל צרה מצויה תהיה לסכנה חמורה. ואם יכיר בזאת וירצה לחזור בו מדרכו, ייפול מהפח אל הפחת, כי ייכשל מיד בחרפת הקמצנות.

יוצא מכל זה שנסיך, מאחר שאינו יכול לנהוג במידה זו של נדיבות בלא שיזיק לעצמו בפרסומה, אם אדם נבון הוא, אל יקפיד אם יכונה כילי, כי במרוצת הזמן ייחשב יותר ויותר לנדיב, כשהבריות יראו שבזכות חסכנותו הוא מסתפק בהכנסות שיש לו, הוא יכול להתגונן מפני מי שנלחם בו, והוא גם יכול ליטול משימות בלא להכביד את עולו על בני עמו.

כך יוצא שהוא נוהג בנדיבות בכל אלה שאין הוא נוטל מהם דבר, והם רבים עד אינספור, ובקמצנות בכל אלה שאין הוא נותן להם דבר, והם מעטים.

בימינו לא ראינו שעשו דברי םגדולים אלא מי שנחשבו קמצנים. כל היתר חוסלו. האפיפיור יוליוס השני, לאחר שניצל את פרסומו כנדיב כדי לעלות על הכס הקדוש, לא דאג לשמירה על השם הזה, וכך יכל לצאת למלחמה. מלך צרפת הנוכחי נלחם מלחמות כה רבות בלי שיטיל על עמו מס מיוחד, כי את ההוצאות הנוספות סיפקה חסכנותו שהקפיד בה זמן רב. מלך ספרד הנוכחי, לוא יצא לו שם של נדיב, לא היה יכול ליטול משימות כה רבות, ולהצליח בהן לא כל שכן.

על כן, לא יקפיד נסיך הרבה פן יכונה כילי, אם הוא חפץ להימנע מלחמוס את נתיניו, אם הוא רוצה לקיים בידו כושר התגוננות, ולהימנע מהסכנה להיעשות עני ונבזה, וגם למען לא ייאלץ להיעשות חמסן, כי קמצנות מסוג זה היא אחת המידות הרעות המאפשרות לו למלוך.

ואם יטען מישהו: הלא יוליוס קיסר השיג את הקיסרות בעזרת הנדיבות, ורבים אחרים עלו לדרגות נשגבות על כי היו או נחשבו נדיבים, אענה: או שאתה כבר עכשיו נסיך, או שהינך בדרך להיעשות נסיך. במקרה הראשון, נדיבות זו מזיקה. ובשני, נחוץ מאוד להיחשב נדיב.

יוליוס קיסר היה אחד האנשים ששאפו להשתלטעל רומא, אך לוא לאחר שהשיג את מטרתו היה נשאר בחיים ולא היה ממתן את הוצאותיו, היה הורס את קיסרותו.

ואם יטען עוד מישהו: היו נסיכים רבים שביצעו משימות כבירות בצבאותיהם, והם דווקא נחשבו נדיבים מאוד. הריני עונה לו: או שהנסיך מוציא את כספו ואת כספם של נתיניו, או שהוא מוציא את כספם של אחרים. במקרה הראשון עליו להיוץ חסכן, אולם במקרה השני, אל לו לזנוח כל דבר שיש בו ריח נדיבות.

נדיבות זו דרושה לנסיך הצועד עם צבאותיו, והניזון משלל, מביזה ומגביית כופר, ועושה כבשלו בהונם של זרים, שאם לא כן, לא ילכו אחריו חייליו.

והרי רשאי אתה להיו נדיב מאוד בכל מה שאיננו רכושך או רכוש נתיניך, כמו שהיו נדיבים כורש, קיסר ואלכסנדר, כי בזבוז הונן של אחרים אינו גורע מהמוניטין שלך, להיפך, הוא מוסיף עליהם, ורק בזבוז כספיך הוא המזיק לך.

אין בעולם דבר המכלה את עצמו יותר משעושה זאת הנדיבות, כי כשאתה נוהג בנדיבות, אתה מאבד את היכולת לנהוג על פי תכונה זו, אתה נעשה עני ונבזה, או חמסן ושנוא אם רצונך להינצל מעוני.

ומכל הדברים שנסיך חייב להישמר מהם, החשוב ביותר הוא להישמר מלהיעשות נבזה ושנוא, והנדיבות הלא לשני המצבים הללו תוביל אותך. לכן נבון יותר יהיה להסכים להיות מכונה כילי, שזהו כינוי המוליד חרפה אך לא שנאה, מאשר מתוך שאיפה לזכות בשם של נדיב, להתחייב מכורח הדברים בכינוי של חמסן, דבר המוליד חרפה וגם שנאה.


הערות:

[1]

התכונות שתאר במאמר קודם: “כשאנו מדברים על בני אדם, אנו נוהגים לתאר אותם לפי התכונות שלהם, למשל: על זה אנו אומרים שהוא נחשב נדיב, זה נחשב לרחב יד, אחר נחשב לחומס, האחר אכזר, או רחמן. זה נחשב עז ואמיץ, והאחר גאוותן, האחד נחשב פורק עול, האחד נחשב כן, האחר ערמומי, זה נחשב נוקשה, וזה קל להתרצות, האחד מחמיר, האחר מקל, זה נחשב ירא שמים, וזה כופר בעיקר, וכך הלאה והלאה”.