על מוסר ועל הטוב והרע

מה שנהוג לקרוא לו "מוסר", הכוונה היא לכללים שבאים לאדם מהחוץ שאמורים לרסן את התנהגותו שמקורה מתוכו.

מתוך הביאור על הרמיזות וההערות מאת אבן סינא, ז’ כ”ז

באשר לדיון שהגיע על אי-צדק או צדק, והדיון על פעולות שנאמר שהן לא-צודקות ופעולות הפוכות להן ועל ההכרח לחדול מהפעולות הראשונות ולאמץ את האחרונות – בהשערה שאלו הנחות ראשוניות – אין לזה הכרחיות כללית. אלא רובן הן בין ההנחות המפורסמות שהוסכם עליהן לטובת עניין עצמי. אולי ישנן בין ההנחות האלה מה שיכול להיות מוצג כדבר שיש בו ממש ביחס לכמה גורמים פועלים. אם האמיתות מוחלטות, יש לשים לב לדברים שמתחייבים. בלי הדברים שדומים לאמיתות

אבן סינא

מה שנהוג לקרוא לו “מוסר”, הכוונה לרוב היא לכללים שבאים לאדם מהחוץ, שאמורים לרסן את התנהגות האדם שמקורה מתוכו, מחיותו שלו לפי כלליו שלו. מה מקור הכללים הנקראים “מוסר”? אם בוחנים היטב אין להם שום הגדרות מוכרחות. הכללים האלה באים מצד ה”מפורסמות”.

עיין במו”נ א’ ב’ שלפני חטא עץ הדעת התפישה היתה במושגי אמת ושקר, כלומר לפי המציאות שהיא האל, והחטא הוא העברת התפישה למושגים של “מפורסמות”.

כלומר האמת נבחנת לפי מה שרוב בני האדם באותו זמן ובאותו מקום חושבים. למה רוב בני האדם חושבים כך? אין לזה שום סיבה אמיתית, זו גחמה מקרית, הרי בזמנים אחרים ובמקומות אחרים חשבו להיפך, ואין שום נימוק שיכול להכריע בין זה לזה.

כיוון שאין למפורסמות שום בסיס שיסמכו עליו, ממילא יש מי שנקרא בלשון זמננו מוביל דעת קהל, הוא מסיט את הדעה המקרית לאן שהוא מרוויח, ובכל מניפולציה קלה אפשר להטות את דעת הקהל לכל מקום שרוצים. זו שורה של עיוורים שכל אחד סומך על מי שלפניו, והמוביל שלה גם הוא עיוור.

יש ערכים שנראים לנו מקודשים, ערך חיי אדם, שוויון, וכל כיוצא בזה, ונדמה לנו שהם אמיתות גמורות. היו זמנים שהיה פשוט לבני האדם כערך מקודש שחיי אדם פרטי אין להם ערך, למשל בנאציזם ובקומוניזם, היו זמנים ומקומות בהם עבדות נחשבה ערך חיובי ומקודש, מלוכה, אצילים, הקרבת או אכילת בני אדם, ועוד לאין ספור.

כמו שאצלנו פשוט לגמרי שהערכים שלנו צודקים ואמיתיים ומקודשים, כך היה פשוט אצלם. אצל אנשי סדום היה פשוט שהערכים שלהם אמיתיים ומקודשים. אין שום דרך לשכנע, כי זו רק אופנה, אין לכל זה שום שייכות לאמת או לשכל.

אני מדבר רק על ערכים שמתיימרים להיות כלליים, שמקורם בחברה או בספרים או בכל מקור חיצוני לאדם. מה שנובע מתוך האדם וודאי הוא שייך לאמת או שקר, אם אדם כועס על פלוני ורוצה להרוג אותו, ובתוך עצמו הוא תופש שזה לא מעשה נכון, זו יכולה להיות תפישה של אמת. אבל זה עניין שהוא רק בינו לבין עצמו, לכל היותר בינו לבין אלהיו, כלומר בינו לבין המציאות שלו.

וכמו שכתב אבן סינא שהעונש על חטא הוא כמו מי שזלל יותר מדי וכואבת לו הבטן. יתכן שאדם יבין או ירגיש שאם הוא יהרוג מישהו הוא אחר כך לא ירגיש חי וטוב שמח ואוהב, ומשום כך יימנע. זו אמת, אבל היא רק שלו. זה כמו שאי אפשר לכפות על אדם תזונה נכונה. אפשר להמליץ וללמד אבל בסופו של דבר רק האדם עצמו יכול להחליט.

אם מישהו מגנה אדם, שופט אותו לרעה מבחינה מוסרית, ומונח בזה שהוא לא ראוי לתפוש מקום מכובד ונאהב בחברה, בגלל שלדעתו הוא ניזון בדרך שלא בריאה לו, המגנה פושע. אדם הוא חי חברתי, הוא תלוי בקשריו עם שכניו, אם השכן מגנה אותו השכן פוגע בדבר חיוני לו.

כל מוסכמה חברתית, כל מוסר שמקורו חיצוני לאדם, הוא פגיעה בחיות שלו, זה סוג של רציחה. המלבין פני חברו ברבים נחשב כמו רוצח, המוסכמות החברתיות והמוסר תמיד פועלים מכח הלבנת פנים, וגם אם בגלל המוסכמות רק האדם בתוך עצמו מרגיש שהוא בזוי, מה שנקרא רגשי אשמה, ושום אדם חיצוני לא בז לו, עדיין המוסכמות שגרמו לזה עשו מעשה רציחה.

יש עניין אחר, שהוא הצורך והזכות של בני האדם להגן על עצמם מהזולת, וכיוון שחיי בני האדם תלויים בהתנהלות חברה מתוקנת הם צריכים להגן גם על סדרי החברה. לכן יש לתקן סדרי חברה שבהם בני אדם נפגעים פחות ככל האפשר זה מזה, ולענוש אם צריך.

אבל זה עניין מעשי לגמרי, טכני, זו רק מלאכה. כמו מי שמניח מערכת צינורות מים, שהוא דואג להגביל את זרימת המים ולכוון אותה שתהיה רק בצינורות הנכונים. אין כאן הלבנת פנים למים אם הם נוזלים מהחיבור הלא מהודק. וכמו שאמרו חז”ל לא העכבר גנב אלא החור גנב.

אם אדם הוא שכלי וטוב לב ומלא אור, כך יהיו מעשיו, ואם הוא מלא חושך כך יהיו מעשיו. זה עניין שלו בלבד. לפעמים מהחושך בא האור, לפעמים הוא עובר תהליך, בירור או לימוד, אין לשום אדם אחר שום ידיעה בזה ושום יכולת ושום זכות להתערב בזה, אם לא ביקשו ממנו עצה.

זה רק בינו לבין עצמו או בינו לבין אלהיו, חייו, מציאותו, אושרו, לכל היותר משפחתו. מה שהחברה מגינה על עצמה אסור לו שיתערבב עם שיפוט ערכי או מוסרי, עם מושגים של טוב או רע. הסדר החברתי צריך להיות ענייני לגמרי, מעשי בלבד. כמו מלאכת רופא וכיוצא בזה.

בתורה עצמה אין בכלל מוסר ושיפוט מוסרי. הלשון “רע” בתורה מתפרשת לא כמו בזמננו, וכמו שכתבתי לעיל על פרק כ”ג. החלק של סדר חברתי מתוקן נמסר למלך, והוא עושה זאת כמו רופא ששומר על הבריאות, בלי שייכות לטוב או רע מוסריים. עיין עוד בזה ב”אדם חי” ברשימה הנקראת עדינות הנפש כמקור המוסר היחיד.

מה שכתבתי בפרק כ”ג שם על המובן של המילה “רע”

רוע אצל אריסטו וההולכים בעקבותיו אינו עניין של שיפוט מוסרי שלילי, כלומר גנאי מבחינת המפורסמות, דהיינו מוסכמות החברה שרוצה להשפיל ולענוש את מי שלא פועל לפי המוסכמות שלה, אלא של שבר או חסרון בשלמות המציאות והסדר מצד האמת, בדומה לפציעה או מחלה. כמו למשל:

“וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה” (כלומר להזיק), “וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעוֹת אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת הַבְּרִיאֹת” (רע הוא היפך של בריא. פרות רעות הן פרות רזות).

וכעין זה בנחמיה: “וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים וְאַתָּה אֵינְךָ חוֹלֶה” (וכעין זה בבראשית מ’ ז’); “וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ בֵּין טוֹב וּבֵין רָע”, וכעין זה “וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ, הֲטוֹבָה הִיא אִם רָעָה”, והרבה כיו”ב.

ועל דרך שאומרים בית רעוע או סולם רעוע, שהוא שבור או סדוק. ועל דרך זה גם “תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל”, “וְרָעוּ אֶת אֶרֶץ אַשּׁוּר בַּחֶרֶב”.

המילה רַע פירושה שבירה, חוסר חיבור ושלמות (ומכאן גם מחלה), היפך המילים רֵעַ, רַעְיָה, רוֹעֶה, שהם לשון חיבור ושלמות, והם מהשרשים המתהפכים. כל לשון רע במקרא כך פירושו הנכון, וכן אצל אפלטון ואריסטו וההולכים בעקבותיהם.

העברית החדשה היא תרגום של לשונות אירופה המודרניות והמובן של “רוע” שאנו משתמשים בו היום כשאומרים אדם או מעשה רע, הוא מובן של שיפוט מוסרי (דבר שלא היה כלל אצל הקדמונים (ועיין “אדם חי” ברשימה הנקראת “עדינות הנפש כמקור המוסר היחיד”)), שמתורגם מלשונות אירופה המודרניות והוא לא מובן שהיה קיים בעולם העתיק, בתנ”ך או בחז”ל.

זו דוגמה למה שקורה הרבה מאוד שבגלל שהעברית החדשה שונה לגמרי מהעברית הקדומה במטען התרבותי שלה ובמשמעויות המילים הנובעות ממנו, נדמה לנו שאנו מבינים מילה שכתובה במקורות עתיקים, ובאמת אנו מעקמים לגמרי את ההבנה בלי להבחין.

זה מה שכתב במו”נ ג’ י’ שרע פירושו העדר של ‘יש’. לנקוט עמדה מוסרית נגד הרע זה כמו לנקוט עמדה מוסרית נגד המספר מינוס שתיים, כיוון שהוא מורה על העדר של שתי יחידות. ועיין היטב במו”נ חלק ג’ פרקים ח’-י”ב בביאור עניין הרע.

עוד מהביאור על הרמיזות וההערות, בתחילת הפרק כתב אבן סינא:

“אפשר שתאמר גם: אם יש ייעוד , למה יש עונש?” ויש לבאר את הכוונה בזה, איזה “ייעוד” היה אפשר שיפטור את האדם מעונש? הוא לא עוסק כאן בשאלה שאם הכל קבוע מראש בגלל גזירת גורל או סיבתיות הכרחית, אז אין מקום לעונש.

במורה נבוכים א’ נ”א כתב ש”היכולת לאדם”, כלומר הבחירה החופשית שאין עליה שום מכריח קודם, היא מושכל ראשון שלא צריך להביא עליו מופת. וכן גם אבן סינא לא עוסק בדיון חסר טעם כזה.

השאלה כאן היא אחרת. במו”נ א’ ע”ב ניסח יפה את דברי אפלטון:
“דע כי זה הנמצא בכללו הוא איש [יש] אחד, לא זולת זה, רוצה-לומר כי כדור הגלגל הקיצון בכל מה שבו הוא איש אחד בלא ספק, כראובן ושמעון באישות, והשתנות עצמיו, רוצה-לומר עצמי זה הכדור בכל מה שבו, כהשתנות עצמי איש איש מבני אדם על דרך משל. וכמו שראובן על דרך משל הוא איש אחד, והוא מחובר מאברים מתחלפים, בבשר ועצמות וגידים, ומליחות משתנות, ומרוחות כו’.

הנה כן צריך לך שתצייר כל זה הכדור איש אחד, חי מתנועע בעל נפש, כי זה המין מן הציור הכרחי מאד, כלומר מועיל מאד במופת על היות האלוה אחד, כמו שיתבאר.

ובזה הציור יתבאר גם כן שהאחד אמנם ברא אחד, כמו שאי אפשר שימצאו אברי האדם בפני עצמם, והם אברי אדם באמת, רוצה לומר שיהיה הכבד בפני עצמו או הלב בפני עצמו או בשר בפני עצמו – כן אי אפשר שימצאו חלקי העולם קצתם מבלתי קצתם בזה המציאות המיושב אשר דברינו בו, עד שימצא אש מבלתי ארץ, או ארץ מבלתי שמים, או שמים מבלתי ארץ.

וכמו שבאדם כח אחד יקשור אבריו קצתם בקצתם וינהיגם, ויתן לכל אבר מה שצריך שישמור עליו תקונו וידחה ממנו מה שיזיקהו; והוא אשר בארו אותו הרופאים ואמרו: הכח המנהיג גוף החי, והרבה פעמים יקראוהו טבע – כן בעולם בכללו כח יקשור קצתו בקצתו, וישמור מיניו שלא יאבדו, וישמור אישי מיניו גם כן מדת מה שאפשר לשמרם, וישמור גם כן קצת אישי העולם.”

ובמורה נבוכים ג’ ל”ד כתב:

“מה שצריך שתדעו גם כן שהתורה לא תביט לדבר הזר ולא תהיה התורה כפי הענין המועט; אבל כל מה שירצה ללמדו מדעת או מדה או מעשה מועיל אמנם יכון בו הענינים שהם על הרוב ולא יביט לענין הנמצא מעט ולא להזק שיבוא לאחד מבני אדם מפני השעור ההוא וההנהגה ההיא התוריית.

כי התורה היא ענין אלוקי – ועליך לבחון הענינים הטבעיים אשר התועלות ההם הכוללות הנמצאות בה יש בכללם ויתחייב מהם נזקים פרטיים – כמו שהתבאר מדברינו ודברי זולתנו.

ולפי זאת הבחינה גם כן אין לתמוה מהיות כונת התורה לא תשלם בכל איש ואיש אבל יתחיב בהכרח מציאות אנשים לא תשלימם ההנהגה ההיא התוריית – כי הצורות הטבעיות המיניות לא יתנו כל מה שראוי בכל איש ואיש כי הכל מאל אחד ופועל אחד “נתנו מרועה אחד”.

וחילוף זה נמנע – וכבר בארנו שלנמנע טבע קים לא ישתנה לעולם. ולפי זאת הבחינה גם כן אי אפשר שיהיו התורות נתונות לפי עניני האנשים והזמנים המתחלפים כדמות הרפואה אשר רפואת כל איש מיוחדת לפי מזגו הנמצא בשעתו; אבל צריך שתהיה ההנהגה התוריית מוחלטת כוללת לכל – ואף על פי שהיא ראויה לקצת אנשים ולאחרים אינה ראויה – כי אילו היתה לפי האנשים היה נופל ההפסד בכל ו”נתת דברים לשיעורין”.

ומפני זה אין ראוי שיקשרו הענינים המכוונים כונה ראשונה מן התורה לא בזמן ולא במקום אבל יהיה החוקים והמשפטים מוחלטים סתם וכוללים – כמו שאמר ית’ “הקהל חוקה אחת לכם”. ואמנם יכוון בהם התקנות הכוללות על הרוב – כמו שבארנו.”

ובמורה נבוכים ג’ י”ב כתב:

“ולאלראזי ספר מפורסם קראהו ספר אלהות כלל בו משגעונותיו וסכלויותיו הרבה, ומכללם ענין בדאו והוא שהרע במציאות יותר מן הטוב, שאתה כשתקיש בין מנוחת האדם ועונגו בעת מנוחתו, עם מה שיקראהו מן המכאובים והחבלים הקשים והמומים וביטול האברים והמהומות והדאגות והצרות, תמצא שבמציאותו ר״ל מציאות האדם נקמה ממנו ורעה גדולה לו.

והתחיל לאמת זה הדעת במנותו אלה הרעות אחת אחת, לחלוק על מה שיחשבו אנשי האמת מגמילות חסדי ה׳ למציאותו וטובתו המבוארת והיותו יתעלה הטוב הגמור בלא ספק. וכל מה שיבא מאתו טוב גמור.

וסבת זה הטעות כולה היות זה הסכל וחבריו מן ההמון לא יבחנו המציאות רק באיש מבני אדם לא זולת זה, וידמה כל סכל כי המציאות כולו היה בעבורו, וכאלו אין שם מציאות זולתו לבד, וכשיבואהו הענין בחלוף מה שירצה, יגזור מהמציאות כולו רע, ואילו בחן האדם המציאות וציירו וידע מעוט חלקו ממנו, התבאר לו האמת, ונגלה כי זה השגעון הארוך אשר ישתגעו בו בני אדם ברוב רעות העולם, אינם אומרים שהוא בחק המלאכים, ולא בחק הגלגלים והכוכבים, ולא בחק היסודות ומה שהורכב מהן ממוצא או צמח, ולא בחק מיני בעלי החיים גם כן, ואמנם תלך מחשבתם כולה לקצת אישי מין האדם, ויתמהו מזה אשר אכל מן המאכלים הרעים עד שהצטרע איך חלה בו זאת הרעה הגדולה ואיך נמצא זה הרע, וכן יפלאו ממי שהרבה המשגל עד שיכהו עיניו ויקשה בעיניהם כשנוגע זה בעורון, ומה שדומה לזה.

והבחינה האמיתית היא, שכל בני האדם הנמצאים כל שכן זולתו משאר מיני בעלי החיים, הוא דבר שאין לו שיעור כלל בערך אל המציאות כולו הנמשך, כמו שבאר ואמר אדם להבל דמה (תהלים קמד ד), אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה (איוב כה ו), אף שכני בתי חמר (איוב ד יט), הן גוים כמר מדלי וגו’ (ישעיהו מ טו), וכל מה שבא בדברי ספרי הנביאים מזה הענין הנכבד, גדול התועלת בידיעת האדם ערכו, ושלא יטעה ויחשוב שהמציאות היה בעבורו לבד.”

המציאות כולה היא בעל חיים אחד שחי חיים אחדים, על ידי כח חיים כללי שפועל בו. כל נברא הוא איבר של הגוף הכללי הזה. מצד מהותו הכללית סדרו הנכון של הגוף הזה מחייב שחלקו יהיה חומר מורכב מד’ יסודות שיש בו שינויי מזג, ומטבע הגופים החומריים שלפעמים נופל בהם הפסד.

יש לפעמים שפעולות שנועדו לטובת חיי הגוף הכללי הזה (זה היעוד שמדבר עליו אבן סינא), כלומר שהן במהותו, בטבע הכללי של חיותו, פוגעות באיבר פרטי אחד מסויים.

וכמו שפעימת הלב, מהצד הפרטי של הלב היא פעולה שוחקת ופוגעת. אם האיבר הפרטי תופש את עצמו כחי נפרד לעצמו, שיש לו תועלת פרטית משל עצמו, הוא מרגיש שהוא נפגע ומתאונן על חוסר צדק ואכזריות.

אדם חכם לומד לצאת מנקודת המבט כאילו הוא גוף נפרד שעומד לעצמו, ולהגיע להסתכלות שמצד הגוף הכללי האחד הוא רק איבר ממנו, ואז הוא כבר לא תופש את הרעה הפרטית שלו כרעה כלל, כיוון שמצד הגוף הכללי היא טובה הרי בעצם היא טובה ואין בכלל אפשרות לתפוש אותה כרע.

זה תהליך של התבגרות. נקודת מבט פרטית מפורדת, ששופטת מה טוב לי ומה רע לי כאדם פרטי, או אם הוא רוצה להחשיב את עצמו כבעל חסד ודואג לכלל הוא גם מסתכל מנקודת המבט הפרטית של פלוני חברו, זה משהו שדומה לאמת, אבל אינו האמת.

ויש להתחשב רק במה שמתחייב מהאמת ולא במה שמתחייב מהדומה לאמת. מנקודת מבט שתופשת את הקיום של האדם כפרטי ונפרד, אין בכלל אהבה, כי באופן כזה אי אפשר להתחבר עם משהו שמחוץ לי מתוך ביטול העצמי.

גם אם בונים עולם שלם של אהבה זה רק דמיון, ובאמת הכל הוא רק “לתאווה יבקש נפרד”, או שהוא כמו העושים חסד רק כדי להגביה עצמם.

מי שעושה חסד מנקודת מבט פרטית, יכול לעשות חסד לאחרים רק כפרטים נפרדים, וזה יהיה רק אם הם דומים לו. הוא לא יתאחד עם החיים הכלליים שהם טוב וחסד באופן כללי.

זה מה שכתב אבן סינא בסוף פרקנו שאין להסתכל על מה שדומה לאמת ולא לפעול לפי מה שמתחייב מהדומה לאמת, שהוא המוסר המקובל לפי מוסכמות החברה, ומה שהמו”נ א’ ב’ קורא לו המפורסמות.

וזו כוונת המו”נ ג’ י”ב שכתב: “וידמה כל סכל כי המציאות כולו היה בעבורו, וכאלו אין שם מציאות זולתו לבד, וכשיבואהו הענין בחלוף מה שירצה, יגזור מהמציאות כולו רע.”

לאתר של ניר שטרן לחץ כאן.