ההתפתחות האנושית והאמונה בייחוד

הפילוסוף לב שסטוב על הספֵק שיָקוּם וימלא את מִשלחתו הגדולה - האמונה החזקה בייחוד.

דֶה אוֹמְנִיבּוּס דוּבִיטאנדוּם

עכשיו כבר לא נשארו, לכאורה, בין הפילוסופים אלא מעט מהרבה, שיהיו נחשבים לתלמידיו המובהקים של הֶגֶל ונאמנים לשיטתו; אבל באמת אנוּ מוצאים, שהֶגל זה עדיין הוא עומד ושולט במוחותיהם של בני דורנו. אחדות מדעותיו שלו, אפשר, עוד העמיקו את שורשיהן בימים הללו הרבה יותר משבתקופת שגשוּגה של ההגליאנות. דוגמה לדבר: אותו רעיון, שההיסטוריה היא התגלותה של האידיאה במציאוּת. או בלשון יותר קצרה ובמיבטא יותר קרוב אל שׂכלם של בני הדוֹר: רעיון הפּרוֹגרֶס. נסו נא ואִמרו להחזיר את האדם המשכיל שלנו מדיעה זו  – וודאי, שתשובו ריקם.

ואולם דֶה אוֹמְנִיבּוּס דוּבִיטאנדוּם. במילים אחרות: אין שעתו של הספֵק באה, שיָקוּם וימלא את מִשלחתו הגדולה, אלא כשנעשתה האמונה חזקה בייחוד ואינה עלולה בשום אופן להתמוטט.

ולפיכך, בין שרצונכם בכך ובין שאינו, הרי אתם מוכרחים להניח, שיש מקום לאותו הרהור, החותר תחת מה שאנו קוראים לו פרוֹגרס ורוצה להחליט, שאותו הרעיון של התפתחוּת האנוֹשוּת בתוך הזמן אינו אלא רעיון רוח. ואף-על-פי שברשותנו אנו מוצאים את הטלגראף שאין לו חוּטים ואף-על-פי שהראדיוּם עומד לשרתנו, ואף-על-פי שיש לנו עוד הרבה והרבה דברים נאים כיוצא באלו, בכל זאת עדיין אין אנו עומדים בדרגה יותר גבוהה מזו של הרומאים או של היוונים אשר לפנים.

מניחים אתם לאותו דבר? איִ הָכי הבה ונעשה עוד פסיעה אחת להלאה: ואף-על-פי שיש לנו הטלאגרף שאין לו חוּטים ואף-על-פי שהראדיוּם ושאר הירקות של הציוויליזאציה עומדים לנו בכל רגע ורגע לשרתנו, בכל-זאת עמידתנו אינה במעלה עליונה מזו של הפראים שעורם אדום ושל אלה שעורם שחור.

הרי אתם יוצאים במחאה? אבל בכאן בא הפרינציפ ואוחז אתכם בציצת ראשכם: רבותי, מכיוון שכבר התחלתם מטילים ספקות – שוב לא נאה לכם שתהיו נסוגים אחור.

מצדי אני הריני חייב להודות, שההרהור בדבר שלימותם הרוחנית של הפראים נולד אצלי זה לא כבר, כשלאחר שכבר עברו עלי שנים רבות מהקריאה הראשונה בספריהם של טיילור וליבּוק וספנסר, הייתי חוזר ועובר עליהם שוב. הללו מדברים בביטחה כל כך מצוינה בדבר מעלותיה של האוֹרגניזציה הנפשית שלנו ומבזים את דלותם המוּסרית של הפראים באמונת-לב כל כך אמיצה עד שבכל-כורחי התחלתי מהרהר אחריהם: שמא דווקא במחתרת זו, דווקא במקום זה, שהכול כל כך בטוחים ואין שום ספק חל בו, נמצא מקורה של התעייה? הגיעה השעה הנכונה לזכור את דיקארט ואת זה הכלל שלו.

ומִיד כשהתחלתי מפקפק בדבר שוב לא נשאר אפילו זכר לרישומו של בטחוני הקודם, הלא הכול יבינו, כי מתחילה הייתי גם אני מאמין באמונה שלימה בכל אותם העיקרים של האַנתרופולוגים שבאַנגליה. היתה להם פתאום לפראים הללו באמת עלייה בעינַי וחשיבות יתירה התחלתי מכיר בהם שלא הייתי מוצא אצל כל חכמינו המלומדים גם יחד, ולאו דווקא אצל המאטֶריאליסטים שבהם בלבד, כמו שהפרופסור פולסין רוצה לחשוב, אלא אפילו אצל כל מיני האידיאליסטים והמֶאטאפיזיקים שבהם וגם אותם המיסיונֶרים המאמינים (באמת ובתמים. כוונתי; איני מדבר, כמובן, באלה הרבים, שהדבר משמש להם פרקמטיא), שאירופה הנאורה והנצרנית נוהגת לשלוח אל כל קצוות ארץ שישׂיאו משוּאות לעם היושבים בחושך. נדמה לי אז, שאפילו אותם שטרי-החוב, שהיו הפראים הללו רגילים לקבוע את פתרונם לעולם הבא, יש להם כוונה עמוקה.

וכבר איני מדבר בקורבנות האדם, שהיו מביאים לאלוהיהם! ספנסר היה רואה בזה ברבריוּת, מה שכל אדם משכיל חייב לראות בזה. גם אני רואה בזה ברבריות, משום שגם אני נולדתי לאירופה וגם אני למדתי חוכמת ומדעים, ואולם קנא אקנא בהם, באותם הברברים הפראים, בדבר הברבריוּת שלהם, מעמקי לבבי אני מקנא ושׂבע ביום אני מקלל את השכלתי הנאורה, אותה ההשכלה של אירופה, שרדפה גם אותי, בצוותא חדא עם המסיונרים המאמינים והפילוסופים האידיאליסטים והפוזיטיביסטים והמאטריאליסטים גם יחד, אל בין המְצרים של העולם המוחש, זה הקבר הצר והמחניק, שאינו מעורר בלב אלא זוועה.

אנחנו יכולים לחבר ספרים מספרים שונים בדבר השארת הנפש ונצחיוּתה; אבל נשינו לא תלכנה אחרינו אל אותו עולם שכולו טוב ותבחרנה “לשאת” את אלמנוּתן פה על אדמות עד בוא מועד. לנו יש מוּסריות ויסודתה באמונה והיא אוסרת עלינו לדחוק את הקץ.

ולא זו בלבד; כזאת אתה מוצא בכל אשר אתה פונה. אנחנו משערים השערות באופן היותר טוב, אנו נושאים חלומות בלבותינו. אבל החיים שוטפים ועוברים מחוץ לאותן ההשערות ועל פני אותם החלומות. יש אשר יקום אחד מאִתנו והלך וקיבל עליו את עול החובות הדתיות עם כל תהפוכותיהן ונדמה לו, שעל ידי זה הוא בא באמת במגע ומשא על מלכות-שמיים, אבל להלאה מגבול המְנהגים אין אדם עושה אפילו פסיעה קלה.

קאנט מת בשנה השמונים וחמש לחייו; אלמלא החוּלירה שפרצה היה הֶגֶל חי עד מאה שנה ויותר, ואצל הפראים, אצל הפראים הללו היו באים הצעירים והיו מכחידים את הזקנים מתחת השמים ו.. איני גומר בכדי שלא לשרוט את אוזנם של האיסטניסיס.

שׂוּב הריני מזכיר את דקארט ואת הכלל שלו ואני שואל: מי הצדיקים? אנחנו או הפראים? ואם תמצא לומר שהפראים, הריני שואל שוב: היש מקום לחשוב שההיסטוריה היא התגלוּתה של האידיאה? מכיוון שהפראים הם הצדיקים אז רשאים אנו להחליט שאין הרעיון של ההתפּתחות בתוך הזמן (כלומר, אותה ההתפתחוּת, היוצאת מהעבָר ובאה אל ההוּוה ועוברת אל העתיד) אלא רעיון תפֵל?

אמנם, אפשר והדבר קרוב אפילו לוודאי, שיֵש התפתחות; אבל מסלולה של אותה התפתחות אינו אלא בבחינה אֲנָכית לגבי מסלולו של הזמן. יוצא לו אותו מסלול, מי יודע? אפשר מאיזו אישוּת פרטית של איזה בן-אדם שהוא. יסלחו נא לי אלוהים והקוראים גם כן את הטשטוש שבדברי האחרונים. אני רוצה לקווֹת, שיש לו סליחה בבהירותם של אלו הקודמים להם.