על אכזריות ורחמים

ניקולו מקיאוולי - על אכזריות ורחמים, והאם מוטב לאדם שייראו מפניו או שיהיה נאהב. קטע מהספר "הנסיך" שהוקדש לשליט פירנצה.

על אכזריות ורחמים – האם מוטב לאדם שיאהבו אותו או שייראו מפניו?

בעוברי עתה ליתר התכונות שציינתי קודם [1], אני אומר שעל כל נסיך לשאוף להיחשב רחמן ולא אכזר, ואף על פי כן עליו להיזהר שלא יאחז במידת רחמים זו שבו בדרך לא נכונה.

צ’זארה בורג’ה נחשב אכזר, אך אכזריותו שיקמה את רומאניה, שאיחד והשליט בה שלום ונאמנות.

אם נעמיק לחקור בעניין, נבין ששליט זה היה רחמן הרבה יותר משהיו בני עם פירנצה, אשר להימנע מלהתכנות אכזרים הרשו להחריב את פיסטויה.

מכאן שאל לו לנסיך להקפיד אםן יכנוהו אכזר, אם עשה מה שעשה למען יהיו נתיניו מאוחדים ונאמנים, כי במעשי מופת מעטים מאוד יהיה, בסופו של דבר, רחמן הרבה יותר מהמרשים מתוך רחמנות רבה מידי, כי תפרוצנה הפרות סדר וכתוצאה מהן מעשי רצח ושוד. והרי הפרות הסדר פוגעות בקהילה שלמה, בעוד העונשים מידי הנסיך פוגעים רק ביחידים.

ובין כל הנסיכים, הנסיך החדש אי אפשר לו שיינצל משיכנוהו אכזר, כי הממלכות החדשות מלאות וגדושות סכנות. לכן אומר וירג’יל מפיה של דידו:

המצב הקשה ועצם היות הממלכה חדשהת מאלצים אותי ללכת בדרך זו, ולאבטח במשמרות את החופים כולם סביב סביב

בכל זאת חייב הנסיך להיות כבד-ראש באמונתו ובמהלכיו, ואל לו לפחוד מצל עצמו, עליו לפעול במתינות, בזהירות ובמידת האנושיות, כך שהבטחה המופרזת לא תעשה אותו פזיז, והחששנות המופרזת לא תעשה אותו חסר סבלנות.

מכאן עולה השאלה: המוטב לאדם שיאהבוהו או שייראו מפניו (יפחדו ממנו)?

התשובה היא כי רצוי גם זה וגם זה, אולם מאחר שקשה לצרף את שתי האפשרויות יחד, אם חייב אדם לבחור באחת מהשתיים, בטוח הוא הרבה יותר כשייראו מפניו מאשר שיאהבוהו.

משום שעל בני אדם, אפשר לומר זאת בהכללה, שהם כפויי טובה, הפכפכים, צבועים, מתחמקים מסכנה, תאבי בצע, וכל זמן שאתה מעניק להם רב טובה, הריהם כולם שלך, והם מציעים לך את דמם, את רכושם, את חייהם, את בניהם, כפי שאמרתי לעיל, כל עוד הסכנה רחוקה, אך כשהסכנה מתקרבת, הם מתמרדים נגדך.

והנסיך שהתבסס רק על הבטחותיהם, והוא מוצא את עצמו חשוף כי לא הכין שום תמיכה אחרת, נהרס, כי קשרי הידידות שנקנו במחיר ולא בגבורה ובאצילות נפש, אמנם נקנים לכאורה, אולם אינם לרשותנו למעשה, והם כמו כסף המגיע לך, אך אינו בכיסך, וההוא עת הצורך אי אפשר להשתמש בו לתשלומים.

ובני האדם חוששים פחות לפגוע באדם הגורם אהבה, מאשר באדם הגורם יראה, כי האהבה מוחזקת בקשר של חובה, ומאחר שבני אדם הם רשעים, הם מנתקים קשר זה בכל הזדמנות שתועלתם דורשת זאת.

לעומת זאת, מוחזקת היראה בפחד מעונש, פחד שלעולם אינו נוטש את לב האדם.

עם כל זאת על הנסיך לדאוג שייראו מפניו בדרך כזו, שאם אמנם לא תקנה לו אהבה, לפחות לא תמשוך עליו שנאה, כי אפשר בהחלט להיות בו זמנית אדם שמתייראים מבפניו אך אין שונאים אותו.

וכך יהיה תמיד, כל זמן שאדם יימנע מלגעת ברכושם של אזרחיו ושל נתיניו, ובנשיהם.

ואפילו יהיה מוכרח ליטול את חייו של מישהו, יעשה זאת רק כאשר תהיינה לכך הצדקה מתאימה וסיבה בולטת לעין, אך מעל לכל עליו להימנע מלגעת ברכושו של מישהו אחר, כי בני האדם שוכחים מהר יותר את מות אביהם מאשר את אובדן רכושם.

ובכלל, סיבות לגזול את רכושם של אחרים לעולם אינן חסרות, ומי שמתחיל להתפרנס מגזל, תמיד מוצא לו סיבה לפלוש לרשות הזולת, לעומתן הסיבות ליטול את חייהם של אחרים נדירות יותר ומהר יותר נעלמות.

אולם כשהנסיך נמצא עם צבאותיו במערכה, וחיילים רבים בפיקודו, ודאי אל לו לדאוג פן יכנוהו אכזר, כי בלא שם כזה לא יוכל להחזיק צבא מאוחד ומוכן לכל משימה.

בין הפעלים הראויים לשבח שעשה חניבעל, נמנה גם זה, שכשהיה לפיקודו צבא אדיר, מורכב מבני אומות אינספור, ונתון במערכה בארצות נכר, מעולם לא קמה כל פלוגתא, לא בין אנשי הצבא לביניהם, ולא ביניהם לבין נסיכם, גם כששיחק להם המזל וגם כשאיתרע להם.

דבר זה אי אפשר שנבע משום סיבה אחרת אלא מאחזריותו האל-אנושית, והיא שעשתה אותו, יחד עם יתר סגולותיו הרבות עד אין ספור, תמיד נערץ ונורא בעיני חייליו, ובלא האכזריות לא היה די בכל יתר סגולותיו לגרום לתוצאה זו.

והנה, הסופרים מעטי התבונה, מצד אחד משבחים ברב הערצה את פועלו זה של חניבעל, ומצד אחר דנים לכף חובה את הסיבה הראשית להצלחתו.

את נוכחות הקביעה שלא די היה ביתר סגולותיו של חניבעל לגרום להצלחתו, יכולים אנו לאמת על פי הדוגמה של סקיפיו, אישיות נדירה לא רק לגבי תקופתו אלא בכל העתים שרשמה ההיסטוריה את קורותיהן.

צבאותיו של סקיפיו התמרדו בהיותם בספרד, ודבר זה לא נגרם אלא ממידת הרחמים הרבה מידי של המצביא, אשר העניק לחייליו חופש רב יותר שהשיאה למשמעת הצבאית. על כך נזף בו פאביוס מקסימוס בישיבת הסנאט, וכינה אותו ‘משחית צבאותיו של רומא’.

אחרי שאנשי העיר ‘לוקרי’ הושמדו בפקודת אחד מקציני סקיפיו, לא נקם את נקמתם, גם לא העניש את הקצין על חוצפתו, וכל זה רק מפאת אופיו הנוח, עד כי כשרצה מישהו מהסנאטורים למצוא הצדקה למעשיו, אמר שרבים המיטיבים לדעת כיצד לא לשגות, מהיודעים לתקן את שגיאותיהם.

ואופיו זה של סקיפיו וודאי היה הורס, במרוצת הזמן, את המוניטין ואת התהילה שזכה בהם לוא היה נוהג כך בימי שלטונו של קיסר יחיד. אולם מאחר שחי תחת שלטון הסנאט, תכונה מזיקה זו לא רק שלא נראתה מזיקה אלא אף נעשתה לו מקור לתהילה.

אסכם איפוא ואומר, תוך שאני שב לשאלה אם מוטב לאדם שייראו מפניו או שיהיה נאהב, כי מאחר שבני האדם אוהבים רק מרצונם החופשי, ויראים ברצונו של הנסיך, הרי שהנסיך החכם חייב להתבסס על שלו ולא על מה ששייך לאחרים, ועליו רק להשתדל למנוע שישנאוהו, כפי שכבר נאמר.


הערות:

[1]

התכונות שתאר במאמר קודם: “כשאנו מדברים על בני אדם, אנו נוהגים לתאר אותם לפי התכונות שלהם, למשל: על זה אנו אומרים שהוא נחשב נדיב, זה נחשב לרחב יד, אחר נחשב לחומס, האחר אכזר, או רחמן. זה נחשב עז ואמיץ, והאחר גאוותן, האחד נחשב פורק עול, האחד נחשב כן, האחר ערמומי, זה נחשב נוקשה, וזה קל להתרצות, האחד מחמיר, האחר מקל, זה נחשב ירא שמים, וזה כופר בעיקר, וכך הלאה והלאה”.