משל הפיל ומשל האונייה

הרמבם, מורה נבוכים חלק ראשון פרק ס: שני משלים, משל הספינה לתוארי השלילה, ומשל הפיל לתוארי החיוב.

רוצה אני להמשיל לך משלים בפרק זה אשר יוסיפו לך הבנה לחיוב ריבוי תיאוריו בשלילות, ובהם תוסיף להירתע מלסבור תארי החיוב לו יתעלה. תניח, כי אדם נתברר לו שהאנייה מצויה, ואינו יודע את השמות הללו (השמות הבאים) על מה הם נאמרים: האם על עצם מסוים או על מקרה.

 

משל האונייה

ונתברר לאדם אחר שאינה מקרה. ונתברר לאחר שאינה מתכת. ונתברר לאחר שאינה בעל חי; ונתברר לאחר שאינה צמח המחובר לקרקע; ונתברר לאחר שאינה גוף אחד המחובר חבור טבעי; ונתברר לאחר שאינה בעלת תבנית פשוטה כמו לוחות או דלתות; ונתברר לאחר שאינה כדורית; ונתברר לאחר שאינה בעלת שיפוע; ונתברר לאחר שאינה עגולה ולא בעלת צלעות שוות; ונתברר לאחר שאינה אטומה.

דברי הרמב”ם על המשל:

והנה ברור, כי זה האחרון כמעט שהגיע לציור האנייה כפי שהיא על ידי התיאורים הללו השליליים, וכאלו נשתווה עם מי שציירה שהיא גוף מקרשים, חלול, מאורך, מחובר ממספר קרשים. שזה ציירה בתיאורים חיוביים, אבל הראשונים אשר המשלנו בהם, כל אחד מהם רחוק מציור האנייה יותר מאותו שאחריו, עד שהראשון שבמשל שלנו אינו יודע זולת השם בלבד.

כך יקרבוך תארי השלילה לידיעת ה’ יתעלה והשגתו. ולכן השתדל בכל יכולתך להוסיף שלילת דבר מה בהוכחה, לא שתשלול במלים בלבד, כי כל מה שיתברר לך בהוכחה, שלילת דבר ממנו יתעלה שנדמה שהוא מצוי לו, תתקרב אליו דרגה בלי ספק.

הסבר:

הרמב”ם המשיל את משל האונייה במטרה להבין כיצד דרך השלילה אמורה להוביל לדעת אותו יתברך. מהות המשל היא שעל ידי פסילת כל התיאורים שאינם מתארים מהי האונייה, ניתן להסיק לגבי מהות האונייה, בדיוק באותו אופן שאנו ננסה לתאר את האונייה באמצעות תאריה החיוביים, אם נתאר את קווי המתאר שלה.

בדומה לשיטת האלימינציה, כאשר אנו רוצים לענות על שאלה ניתן לעשות זאת על ידי שלילת כל האפשרויות שאינן נכונות, כך עלינו לפסול את כל האפשרויות שאינן מתארות לאלוהים, אז נדע מהות האלוהים.

 

הרמב”ם, המשך פרק ס’:

והרי כאלו הביאך הדבר בחיוב התארים לומר כי ה’ יתעלה נושא מסוים הנושא עליו נשואים מסוימים, שאין אותו הנושא כמו הנושאים הללו, ולא אותם הנשואים כמו הנשואים הללו , ותהיה תכלית השגתנו לפי דעה זו שיתוף לא יותר , לפי שכל נושא הוא בעל נשואים בלי ספק, והוא שנים בהגדרה ואף על פי שהוא אחד במציאות.

ועל פי הביאור הזה תדע, שקוצר היכולת מלהשיג את ה’, והריחוק מלדעת אותו, הוא אשר לא נתברר לו שלילת אחד מן העניינים אשר כבר הוכח לזולתו שלילתן ממנו.

נמצא שכל מי שמעטו שלילותיו, נעשית השגתו פחותה יותר, כמו שביארנו בתחילת פרק זה. אבל המחייב לו תואר, אינו יודע מאומה פרט לשם בלבד. אבל הדבר אשר נדמה לו כי שם זה נאמר עליו הוא עניין בלתי מצוי, אלא הוא המצאה כוזבת, וכאלו הניח שם זה על עניין נעדר, לפי שאין במציאות דבר שהוא כן .

משל הפיל

והמשל בזה, לאדם אשר שמע את השם “פיל”, וידע שהוא בעל חי, וביקש לדעת תבניתו ואמיתתו. ואמר לו הטועה – או המטעה: הוא בעל חי, בעל רגל אחת, ושלש כנפים, שוכן במעמקי הים, גופו שקוף, ויש לו פנים רחבות כפני האדם וצורתו ותבניתו, ומדבר כמו האדם, ופעמים מעופף באוויר ופעמים שוחה כדג.

דברי הרמב”ם על המשל:

הרי איני אומר כי זה צייר את הפיל הפך מכפי שהוא, ולא שאינו משיג היטב את הפיל , אלא אומר אני כי הדבר הזה אשר דימה לעצמו בתואר זה המצאה כוזבת, ואין במציאות דבר שהוא כן, אלא זה דבר נעדר, הונח עליו שם דבר מצוק כמו “ענקא מגרב” או “פרס אנסאן” וכיוצא בזה מן הדמויות הדמיוניות, אשר הונח עליהן שם דבר מן הנמצאים, אם שם יחיד או שם מורכב.

וכך הוא הדבר כאן בדיוק, והוא, שה’ יתרומם שבחו הוא מצוי. הוכחה מציאותו שהיא חיובית, ותוצאת חיוב המציאות הפשטות המוחלטת כמו שאוכיח. אבל שאותה העצמות הפשוטה חיובית המציאות כפי שאמרנו, היא בעלת תארים ועניינים אחרים נספחים לה, הוא דבר בלתי מצוי כלל כפי שהוכח.

וכאשר אנו אומרים כי מעצמות הזו, הנקראת אלוה דרך משל, היא עצמות שיש בה מספר עניינים שהיא מתוארת בהן, הרי הנחנו אותם השמות על העדר מוחלט. התבונן כיצד אירע בחיוב התארים לו. ולכן ראוי להיות בדעה כי מה שנאמר מן התארים בספר התורה או בספרי הנביאים, שכולם הם להורות על שלמותו יתעלה, לא יותר, או תארי פעולות הבאות מאתו כמו שביארנו .