משל המערה של אפלטון

משל המערה של אפלטון, בו הוא מדגים תופעה שלדבריו מסבירה את תפקידם של הפילוסופים להראות לאנשים את האמת.

(המשוחחים הם סוקרטס ואחיו גלאוקון)

סוקרטס:

ואוסיף ואומר עתה, צא וערוך את מצבנו הטבעי, אשר להשכלה ואשר לבערות, לפרשת מציאות כזו: דמה בנפשך, כמה בני-אדם יושבים במחילת-מערה מתחת לאדמה, ובה פתח פרוץ כנגד האור, והמתח הולך ונמשך למלוא אורכה של המערה, אשר בתוכה הם כלואים מאז ילדותם, רגליהם וצוואריהם כן כבולים עד שאי אפשר להם לזוז, והם מוכרחים להביט נחכה, לפי שכבליהם מונעים מהם תנועת ראש לכאן ולכאן.

>ובנוסף, תדמה לך אש להבה בוערת במרחק מה מאחוריהם ולמעלה מהם,ישנה דרך שלאורכה [צייר לך] נבנתה חומה, כאותן המחיצות המפרידות בין עושי הלהטים וקהל הצופים שלהם, אשר עליהם יציגו קסמיהם.

גלאוקון:

כן עשיתי.

סוקרטס:

צייר לך בלבך מספר אנשים מתהלכים מאחורי הכותל הזה, נושאים בידיהם פסלים של בני אדם וצלמים של שאר בעלי החיים, עשויים עץ ואבן וכל מיני חומר, ועוד כלים מכלים שונים, ואלה למעלה: מן הכותל הם ואותם עוברים-ושבים, כפי שאפשר לך לצפות מראש, מהם משיחים ומהם מחרישים.

גלאוקון:

מראה משונה אתה מצייר, ואסירים משונים.

סוקרטס:

כמוהם כמונו, השבתי. כי, הן לי רשות ואקדים ואשאל אותך: בני אדם הכלואים בדרך זו, כלום יכולים הם לראות משהו מעצמם או מזולתם, וכלום יש לעיניהם אלא הצללים הנזרקים על ידי האש על אותו חלק מן המערה אשר לגג-דם?

גלאוקון:

בוודאי לא כלום, אם כך היו מוכרחים לשבת כל ימי חייהם מבלי להניע ראשם אַף פעם אַחת.

סוקרטס:

והדברים הנשואים מאחוריהם, כלום אין ידיעתם את אלה גם כן מוגבלת בה במידה?

גלאוקון:

אין דומה שכך הוא.

סוקרטס:

ואלמלי היו יכולים לשוחח אלו עם אלו, האם אינך סבור שהיו נוהגים לקרוא שמות לכל הכלים הנראים לפניהם?

גלאוקון:

באין ספק, כן.

סוקרטס:

ובנוסף, אלמלי היה בית האסורים שלהם מחזיר הר מחלק המערה אשר כנגדם מרי פּתוח אחד העוברים ושבים את פיו לדבר, למה, אשאל אותך, היו מייחסים את הקול אם לא לצל החולף על פּניהם באותו רגע?

גלאוקון:

אמנם, לזה היו מיחסים אותו.

סוקרטס:

ברור, איפוא, שאסירים כאלה היו חושבים את צלליהם של הכלים לנמצאים היחידים שאין זולתם בעולם?

גלאוקון:

בלי שום ספק, כן הדבר.

סוקרטס:

ועתה, צא וחשוב, מה עלתה להם אילו, בהמשך הדברים, הייתה ניתנת להם רווחה מאזיקיהם ורפאות לבערותם, באורח זה: נדמה לעצמנו, שאחד מהם חותר, והוכרח לקום פּתאום, ולסובב צווארו וללכת, כשעיניו פּקוחות, בכיוון האור.

ותדמה כמוכן, שהוא היה מקיים את כל התנועות הללו מתוך מכאוב, והיה נוגה האור מעוור אותו מלהבחין באותם הכלים אשר מקורם היה רואה צלליהם.

מה תשובה היית מצפּה לשמוע מפּי, אילו הגיד לו מישהו כי כל אותם הימים היה מביט בהבלי שווא, וכי כעת הוא קרוב יותר, באיזו מידה, אל המציאות, ופניו מופנים כלפּי דברים יותר ממשיים, וראייתו יותר נכונה.

יתר על כן, אילו היה הלא מראה לו את הכלים השונים הנושאים ועובדים, והיה בא עליו בשאלוֹת וכופה אותו לענות לו, מה הם? האם לא היית מצפּה שיהיה נבוך כולו, ורואה חזיונותיו הקודמים יותר אמתיים מן הכלים שמאַלצים אותו להשגיח בהם כעת?

גלאוקון:

כן בעיניו היו אותם יותר אמתיים מאלה.

סוקרטס:

רגיל לראותם בבהירות, והיה חושב אותם הרבה יותר ברורים מן הדברים המוצגים לפניו כעת?

גלאוקון:

כן הוא.

סוקרטס:

ואילו היה מישהו סוחב אותו בדרך הקשה והתלולה העולה אל פּי המערה, והיה ממאן להרפות ממנו עד שמשך אותו אל תוך אור השמש, כלום לא היה, לפי דעתך, כועס ומתמרמר על ההתנהגות כזאת אתו וכבואו אל האור, כלום לא היה מוצא את עיניו כל כך מסונוורות עד שלא היה יכול להבחין אף אחד מן הדברים הקרויים אמתיים?

גלאוקון:

כן, כך היה מוצא כראשונה.

סוקרטס:

מכאן אני משער, הרגל יהיה נחוץ לו בשביל שיוכל להבחין את הדברים אשר בעולם ממעל.

בתחילה, יהיה מצליח ביותר בהבחנת צללים או יבחין את בבואותיהם של בני-אדם ושאר דברים במים, ואחרי כן את הנמצאים גופם; אחר: ישא עיניו לקראת אור הירח והכוכבים, מפּני שימצא, כי פחות קשה לו להסתכל בגרמים השמימייִם, ובשמים עצמם בלילה, מאשר בשמש ובאור השמש ביום.

גלאוקון:

בלא ספק, כך.

סוקרטס:

לבסוף, אני מדמה בלבי, יוכל להסתכל ולהתבונן בטיבו של השמש, לא כמו שהוא מופיע במים או ברשות זרה, כי אם כמו שהוא ברשותו הוא.

גלאוקון:

כמובן.

סוקרטס:

וצעדו להבא יהיה לבוא לידי מסקנה כי השמש הוא אבי המועדים והשנים, והוא הממונה על כל הדברים בעולם הנגלה, ובמידה ידועה, הוא הסיבה לכל אותם הדברים שהיה רגיל לראותם, הוא וחבריו יחד.

גלאוקון:

בּרי, שזה יהיה צעדו להבא.

סוקרטס:

ואָז מה? כשהוא מעלה בזיכרונו את מעונו הראשון ואת חכמת המקום ואת חבריו הקודמים שהם עדיין אסורים שם, האם אינך סבור שיהא מתברך בלבו על השינוי אשר בא עליו, ועל חבריו יחמול חמלה?

גלאוקון:

ודאי, כן יעשה.

סוקרטס:

ואם היה מנהג באותם הימים לתת כבוד וגודל למי שראוי לכך, והיו נותנים פּרסים למי שעינו חדה משל כולם לראות דבר החולף, והוא מיטיב מכולם לזכור מה קדם לדבר החולף, ומה בא אחריו, ומה מלווה אותו בו ברגע, ומן הנתונות האלה היה יכול לנחש מה עתיד לבוא.

האם הדמה כי חיה המשוחרר מקנא במי שקיבל פּרס אצל בני המערה ובמי שכבוד לו ושלמון לו ביניהם! האם לא נכון יותר בעיניך שהיה נוחלו, כדבר הומירוס, “…לעבוד לעיפה על אַדָמת אדון תחת יד נוגש חסד נחלה”, ולסבול כל סבל שבעולם, ובלבד שלא יהיה נכנע לאותם המושגים וחי באותו האומן?

גלאוקון:

אָכן, תמים דעים אני אתך. נוח יהיה לו לסבול כל מצוקה ובלבד שלא יהיה חיים כאלה.

סוקרטס:

ועתה, צא וחשוב מה עלתה לו אילו היה איש כזה חוזר ויורד למערה, ויושב עוד פעם על מכונו הראשון? בהיכנסו פּתאום מאור השמש, כלום לא היה מוצא את עיניו מסונוורות מחשכת המקום?

גלאוקון:

ודאי היה מוצא כך.

סוקרטס:

ואילו שוב היה צריך לחוות דעה, ולהתחרות עם אנשים שהם אסורים שם תמיד, בעוד עיניו עָדיין כהות ולא בטוחות, כי יארך מועד הסתגלותו לחשבה שעה רבה, האם לא היה נעשה מטרה לחצי לעגם, וכך היו טאומרים: “עלוה עלה האיש אך למען אבד את עיניו, וחס וחלילה לנו מנסותנו גם אנו לעלות!”? ואיִלו בא מישהו והתאמין לשחררם ולהביאם אל האורה, האם לא היו המרחיקים לבת אפילו עד כדי לדון אותו דין-מות, אם אך יפוֹל האיש בידיהם?

גלאוקון:

כן, כך היו עושים.

סוקרטס:

ועתה, גלאוקון יקירי, פרש את הציור המדומה הזה, לכל פרטיו, על דרך דיבורינו הקודמים.

המשל את כל הגוף הנגלה לעינינו לאותו בית אסורים, ואת אור השמש לאש אשר עם המערה. ואם תדרוש את העליה אל העולם ממעל ואת ההסתכלות במאורו, כי עלית הנשמה היא אל הספירה השבליה, הן תרד לסוף דעתי ותעמוד על השערותיי, אם כי רק אלוהים יודע אם נכונות הן.

מכל מקום, זוהי השקפתי בעניין זה: בעולם הדעת, צורת הטוב היא תכלית חקירותינו, וכמעט שאי אפשר להשכיל אותה, אבל, אך השׁכלנו אוֹתה, אין אָנו יכולים להימנע מן המסקנה כי, בכל המקרים, היא המקור לכל מה שהוא מזהיר ויפה בעולם הנגלה, מולידה את האור ואת אדוניו ובעולם השכלי, מעניקה, באורח ישר ובסמכות גמורה, אמת והגיון.

וכל מי שרוצה להתנהג על פי החכמה, הן בעניינים פרטיים והן בעניינים ציבוריים, חייב לשוות את צורת הטוב לנגד עיניו.

גלאוקון:

בכל מאודי, אני מסכים לדבריך.

סוקרטס:

אם כן, הסכם לי גם בעוד עניין: שלא יהיה לפלא בעיניך כי אותם שהגביהו כל כך לטפּס, מואסים להשתתף בעסקי בני אדם, כי לא לרצון הוא לנפשותיהם לעזוב את נחלתם ממעל. כי, איך יהיה אַחרת, אם המשל אשר המשלנו מתאים כמו למצבן?

גלאוקון:

אמנם, לא יהיה אַחרת.

סוקרטס:

אל תתמה, איפוא, אם אדם אשר זה אַך הניח את המתבלותו בדברים אלו חיים, והתחיל עוסק בחולשות אנושיות יגלה סימני כהות, ויהא נראה. כמגוחך, בשעה שעדיין ראות עיניו מסונוורת, וקודם שהסכין עם החשכה השוררת מסביב, והוא אנוס לדיון בבית משפט או במקום אחר על צללי הצדק או על צלמים הזורקים את הצללים, ולערוך ויכוח בשאלות התלויות כהנחות אין שחר להן, שהן מקובלות אצל אותם שם עולם לא סקרו אָף פעם אַחת את רשמי פניו היסוריים של הצדק.

גלאוקון:

כמובן, אין לתמוה על כך.

סוקרטס:

צדקת: כי איש משכיל יבין כי העיניים יכולות להיות נבובות בשני אופנים שונים ומשתי סיבות שונות, היינו, בעברן פּתאום או מאור לחושך או מחושך לאור. ומי שמאמין כי דין זה חל על הנפש, מדי ראותו את רעת חברו שהיא מבולבלת עליו וקשה לה להבחין את הדברים, לא יצחק עליו בלא היגיון, אלא יבדוק.

אם יצאה מחיים יותר מאירים והיא מסונוורת על ידי החשכה, ואם יצאה מבערות אל חיים יותר מזהירים, והיא מסונוורת, על ידי הכוונה הבלתי מצוי.

רק אז יאשר את האחת על צאתה למצב יותר נאור, ויחמול על השנייה ואם יחפוץ לצחוק עליה, יהיה צחוקו יותר מוצדק מן הצחוק הקם על חשבון נפש אשר ירדה מעולם יותר אצילי.

הסבר:

אפלטון מתאר מתאר מצב מדומה שבו אסירים כלואים וכבולים במערה ורואים רק את הצלליות של מה שקיים בחוץ. כמוהם גם אנו רואים רק את מה שנראה לנו כעולם הממשי, אבל לא כך הוא.

צלליהן של הצורות והדמויות שעל קיר מערת האסירים נראים להם כ”מציאות”, אך אפלטון מבהיר שהצללים שעל הקיר הם רק ייצוג של המציאות שמחוץ למערה ולא המציאות עצמה.

בשלב מסוים במשל, מצליח להשתחרר אחד האסירים ויוצא החוצה. הוא רואה את העולם האמתי וחוזר כדי לספר לחבריו עליו. הם לא מאמינים שהעולם שהם רואים, באופן צלליות שעל הקיר, הוא לא העולם האמתי.

אפלטון גורס שהפילוסוף, בתור האדם שמצליח להשתחרר מכבלי המערה בכך שהטיל ספק במציאות, חוזר למערה המטפורית (המדומה) עם האמת, כדי לשחרר את חבריו ולהשכיל אותם בממשיות של הדברים, או באמת.

אפלטון סיים את המשל בחלק שלא מרבים לצטט כשמזכירים את משל המערה. לפיו האסירים אינם מאמינים לחברם המספר את האמת והורגים אותו. בזיכרונו של אפלטון הדהדה הוצאתו להורג של המורה העקשן שלו, הפילוסוף סוקרטס.