מיהו האגנוסטיקן?

הפילוסוף ברטראנד ראסל מנסה לענות על השאלות: מהו אגנוסטיקן? במה הוא מאמין והאם אגנוסטיקנים הם אתאיסטים?

מיהו האגנוסטיקן?

אגנוסטיקן חושב שאין זה ניתן לדעת את האמת בעניינים הקשורים לאלוהים ועתיד החיים [או הנשמה], העניינים המעסיקים את הנצרות ואת שאר הדתות. או, אם לא בלתי-אפשרי לחלוטין, אז בלתי-אפשרי בהווה, כרגע [עמדה הידועה כאגנוסטיות חלשה].

הערה: אם הינכם מעוניינים לקרוא הגדרה למונח אגנוסטיות לחצו כאן.

האם האגנוסטיקנים אתאיסטים?

לא. אתאיסט, בדומה לנוצרי, סבור שאנו יכולים לדעת האם יש או אין אלוהים. הנוצרי סבור שאנחנו יכולים לדעת שישנו אלוהים; האתאיסט – שאנחנו יכולים לדעת שאין. האגנוסטיקן מעכב את השיפוט, הוא אומר שאין מספיק ראיות לאישוש או לביטול. במקביל, אגנוסטיקן עשוי לחשוב כי קיום אל כלשהו, אם-כי לא בלתי-אפשרי, מאוד לא סביר; הוא אף עשוי לחשוב קיום שכזה כל-כך לא סביר, עד כי בכלל לא ראוי לשקול אותו באופן מעשי. במקרה כזה, הוא לא מרוחק כל-כך מאתאיזם. גישתו אולי דומה לגישה של פילוסוף זהיר כלפי האלים של יוון העתיקה. אם הייתי מתבקש להוכיח שזאוס ופוסידון והרה ושאר האלים האולימפיים אינם קיימים, הייתי אובד-עצות, בוודאי במציאת טיעון מכריע וסופי. אגנוסטיקן עשוי לחשוב שהאל הנוצרי אינו סביר באותה מידה כמו האלים באולימפוס; במקרה כזה הוא, מכל בחינה מעשית, באותה סירה עם האתאיסטים.

מכיוון שאתה מתכחש ל”חוקיו של האל”, איזו סמכות אתה מקבל כמדריך להתנהגות?

אגנוסטיקן אינו מקבל עליו שום ‘סמכות’, במובן שאנשים דתיים מקבלים על עצמם אחת. הוא סבור שעל האדם לחשוב על שאלות התנהגותיות בעצמו. כמובן, הוא יחפש ללמוד מחוכמתם של אחרים, אך הוא יאלץ לבחור בעצמו את האנשים אותם הוא מחשיב לחכמים, ואפילו לדבריהם הוא לא יתייחס כאילו אין עליהם עוררין. הוא יבחין שמה שמקובל לחשוב עליו כ”חוקיו של האל” משתנה מעת לעת. התנ”ך אומר שאין על אלמנה לשאת את אחיו של בעלה המת, וגם, שבנסיבות מסויימות, חובה עליה לעשות כך. אם נפל בחלקךְ מזל הביש להיות אלמנה מחוסרת ילדים עם גיס רווק, אינך יכולה (מבחינה לוגית) להימנע מלהפר את “חוקי האל”.

כיצד אתה יודע מהו טוב ומהו רוע? את מה האגנוסטיקן מחשיב כחטא?

בניגוד לכמה נוצרים, האגנוסטיקן אינו כל-כך בטוח מהו טוב ומהו רוע. הוא אינו סבור כי אנשים שאינם מסכימים עם הממשל על נקודות סתומות [קשות, לא-בהירות] בתיאלוגיה, ראויים לסבול מוות כואב, כפי שרוב הנוצרים חשבו בעבר. הוא נגד רדיפות, ועמדתו כלפי גינוי מוסרי היא זהירה ובררנית למדי.

באשר ל’חטא’, הוא סבור שאין זה רעיון שימושי במיוחד. הוא יסכים, כמובן, שישנן דרכי התנהגות רצויות ובלתי-רצויות. אך הוא מחזיק בדעה שיש להעניש את הסוגים הבלתי רצויים של התנהגות רק אם מטרתה של ענישה כזו היא הרתעה או לצורך התנהגות מתקנת, ולא כאשר הענישה היא תוצאה של הלך הרוח הסבור כי הענשה היא מעשה טוב לכשעצמו – שעל הרשעים לסבול ולהתענות. זו הייתה האמונה בעונש נקמני שגרמה לבני-האדם להשלים עם גיהנום. זהו חלק מהנזק שנעשה כתוצאה לרעיון ה’חטא’.
האם אגנוסטיקן עושה ככל העולה על רוחו?
מצד אחד, לא; מצד שני, כל אחד עושה ככל העולה על רוחו. הבה נניח, לצורך הדיון, שאתה שונא מישהו באופן עז כל-כך שהיית רוצה לרצוח אותו. מדוע אינך עושה זאת? אולי תשיב: “מכיוון שהדת אומרת לי שרצח הוא חטא.” אך, כעובדה סטטיסטית מוכחת, אגנוסטיקנים אינם נוטים לרצח יותר מאשר שאר האנשים, למעשה, הם נוטים לכך מעט פחות. יש להם מניעים להימנע מרצח, בדיוק כמו לשאר האנשים. בראש הרשימה נמצא הפחד מעונש. במצבים ללא-חוקים, כמו בהלת זהב, אנשים רבים יפשעו אף-על-פי שבתנאים רגילים הם יצייתו לחוקים. הרתיעה אינה מהענישה החוקית לבדה; ישנה גם אי-הנוחות והפחד התמידי מפני גילוי, והבדידות בידיעה שעליך לחבוש מסכה אפילו בקרב היקרים והקרובים אליך, כדי להימנע מלהישנא. בנוסף לכל אלה ישנו גם את מה שניתן לכנות כ”מצפון”: אם אי-פעם שקלת רצח, תתירא מפני הזכרון הנוראי של מילותיו האחרונות או גופתו המתה של קורבנך. נכון, כל אלה תלוים במידה רבה בעובדה שאתה חי בקהילה שומרת חוק, אך קיימות סיבות בשפע ליצירה של קהילה כזו ושמירה עליה.

אמרתי שישנו מובן נוסף בו כל אדם עושה ככל העולה על רוחו. רק השוטה ירַצּה כל דחף או יספק כל אימפולס, אך מהו המרסן את אותו רצון? רצון אחר. משאלותיו האנטי-סוציאליות של האדם מרוסנות אולי על-ידי המשאלה לרַצּות את האל, אך הן יכולות להיות מרוסנות גם על-ידי המשאלה לרַצּות את חבריו, או לזכות בכבוד קהילתו, או להיות מסוגל לחשוב על עצמו מבלי לחוש בחילה. אך אם אין לו שום משאלות ממין זה, הרעיונות המופשטים של המוסר לא ימנעו ממנו לסטות מדרך הישר.

מה יחסו של האגנוסטיקן כלפי התנ”ך?

יחסו של האגנוסטיקן כלפי התנ”ך אינו שונה מיחסו של כֹמר נאור כלפיו. הוא אינו חושב שזוהי התגלות אלוהית; הוא סבור שזוהי היסטוריה אגדתית קדומה, ובמובן זה לא מדויקת יותר או נכונה יותר מכתביו של הומרוס; הוא מחזיק בדעה שהצווים המוסריים, כפי שהם מבוטאים שם, טובים לעיתים, אך לעיתים רעים מאוד. לדוגמא: שמואל ציווה על שאול, בעת מלחמה, להרוג לא רק כל איש, אישה וילד של האויב, אלא גם את כל הצאן והבקר. אך שאול הותיר את הצאן והבקר בחיים, ובגלל זה נאמר לנו לדבר בגנותו. באופן אישי, מעולם לא הצלחתי להתפעל מאלישע על כך שקילל את הילדים שצחקו עליו, או להאמין (כפי שהתנ”ך טוען) שאלהות נדיבה תשלח שתי דובות להרוג את הילדים.

מהו יחסו של האגנוסטיקן כלפי ישוע, לידת-בתולין, או השילוש הקדוש?

מכיוון שאגנוסטיקן לא מאמין באלוהים, הוא אינו יכול לחשוב שישוע היה אלוהים. רוב האגנוסטיקנים מתפעלים מחייו והטפותיו המוסריות של ישוע, כפי שמסופר בספרי הבשורה הנוצרית (הגוספלס), אך לא בהכרח יותר מאשר חייהם או הטפותיהם של אנשים אחרים. אי-אלו ימקמו אותו בשורה אחת עם בודהה, כמה באותה השורה עם סוקרטס, ואחרים עם אברהם לינקולן. האגנוסטיקנים גם לא יחזיקו בדעה שדבריו אינם פתוחים לדיון וויכוח, מכיוון שהם אינם מקבלים שום סמכות כמוחלטת.

באשר ללידת-בתולין, הם רואים אותה כדוקטורינה שנלקחה מהמיתולוגיה הפאגנית – שם לידות כאלה לא היו נדירות במיוחד. (נאמר שזורואסטר נולד לבתולה; עישתר, האלה המסופוטמית, נקראת “הבתולה הקדושה”.) האגנוסטיקנים אינם יכולים להאמין בתופעה, או בדוקטורינה של השילוש, מכיוון שאף אחד מהם אינו אפשרי מבלי האמונה באלוהים.

האם אגנוסטיקן יכול להיות נוצרי?

המילה “נוצרי” נשאה משמעות שונה בתקופות שונות. במהלך רוב המאות, מאז זמנו של הצלוב, פירוש המילה היה אדם המאמין באלוהים ובאלמוות, ושהחזיק באמונה שהצלוב היה אלוהים. אך היוניטריאניזמים קוראים לעצמם נוצרים, למרות שהם אינם מאמינים בקדושתו של הצלוב, ובימים אלו אנשים רבים משתמשים במילה “אלוהים” במובן מדויק פחות מאשר זה שהיא נשאה עד-כה. אנשים רבים האומרים שהם מאמינים באלוהים, לא מתכוונים היום לאדם או אישיות, או לשילוש של בני-אדם או אישיויות, אלא רק למגמה מעורפלת של כוח או למטרה הטבועה בתהליך האבולוציה. אחרים, המרחיקים לכת אף יותר, רואים ב”נצרות” לא יותר ממערכת של כללי מוסר, ומכיוון שהם בורים בהיסטוריה, מֵדמים שהיא יחודית ומאפיינת נוצרים בלבד.

כשכתבתי, בספר שיצא לאור לאחרונה, שכל מה שהעולם צריך זה “אהבה, אהבה נוצרית, או חמלה,” אנשים רבים חשבו שהדבר מצביע על שינויים בהשקפת העולם שלי, למרות שלמען האמת, עשוי הייתי להגיד את אותו הדבר בכל זמן אחר. אם ב”נוצרי” כוונתך אדם האוהב את שכנו, אדם המזדהה עם סבל, שבאופן נלהב חושק בעולם חופשי מן האכזריות והתועבות המשחיתות אותו בהווה, אז לחלוטין, בצדק ניתן לכנותי נוצרי. כמו-כן, במובן הזה, אני חושב שתמצא עוד “נוצרים” רבים בקרב האגנוסטיקנים ובקרב האורתודוקסים. לרוע המזל, מנקודת המבט שלי, איני יכול לקבל הגדרה כזו. מלבד כמה התנגדויות אחרות, יהיה זה גס רוח כלפי יהודים, בודהיסטים, מוסלמים, ולא-נוצרים אחרים, אשר, כפי שההיסטוריה מראה עד-כה, עסקו לא פחות מנוצרים בקיום הסגולות הללו, אשר כמה נוצרים מודרנים טוענים ביהירות כמיחדות את דתם.

כמו-כן, אני חושב שכל אלו שקראו לעצמם נוצרים בעבר, ורוב גדול מאלה שקוראים לעצמם כך היום, יחשיבו את האמונה באלוהים ובאלמוות כחלק מהותי מהאדם הנוצרי. מסיבות אלו, לא אכנה את עצמי נוצרי, ומאותן הסיבות אגיד שאגנוסטיקן אינו יכול להיות נוצרי. אך, אם המילה “נצרות” תתגלגל ואיכשהו תשמש במובן של לא יותר מאשר סוג של מוסר, אז בהחלט יהיה זה אפשרי שאגנוסטיקן יהיה גם נוצרי.

האם אגנוסטיקן מכחיש שלאדם יש נשמה?

לשאלה זו אין משמעות מדויקת אלא אם נגדיר את המילה “נשמה.” אני מניח שהכוונה היא, באופן גס, משהו לא-חומרי המתקיים באופן עקבי במשך כל חייו של האדם ואף לנצח, לאלו המאמינים באלמוות. אם זוהי הכוונה, אין זה סביר שאגנוסטיקן יאמין שלאדם יש נשמה. אך אני נחפז להוסיף שאין פירוש הדבר שהאגנוסטיקן הוא בהכרח מטיריאליסט. אגנוסטיקנים רבים (ואני ביניהם) ספקניים בקיום הגוף כמו-גם בקיומה של נשמה, אך זהו סיפור ארוך שיוביל אותנו לתוך מטהפיסיקה מסובכת. הן מחשבה והן חומר, כך אומר, הם רק סמלים נוחים לשיח, לא דברים הקיימים בפועל.

האם האגנוסטיקן מאמין בעולם הבא, בגן-העדן או בגיהנום?

השאלה ‘האם אנשים שורדים את המוות?’ היא מסוג השאלות בהן ניתן להציג ראיות. רבים מחשיבים מדיומים וספיריטואליזם כתנועות המספקות ראיות כאלה. אגנוסטיקן, ככזה, אינו מחזיק בדעה לגבי ההישרדות או אי-ההישרדות אלא אם הוא חושב שישנן עדויות לצד אחד או השני. אני מצידי, לא חושב שיש סיבה טובה להאמין שאנו שורדים את המוות, אך אני פתוח לשכנוע אם ראיות מספקות יתגלו.

גן-העדן והגיהנום הם עניין אחר. אמונה בגיהנום קשורה קשר הדוק עם האמונה שענישה נקמנית של חטא היא דבר טוב, באופן בלתי-תלוי לחלוטין לגבי תיקון התנהגותי או ההשפעה המרתיעה שעשויים או עשויים שלא להתלוות לענישה כזאת. כמעט ולא קיים אגנוסטיקן המאמין בזה. באשר לגן-העדן, אפשר להעלות על הדעת מצב בו מתישהו בעתיד יתגלו ראיות באשר לקיומו דרך הספיריטואליזם, אך רוב האגנוסטיקנים חושבים שעדויות כאלה לא קימות, וכתוצאה לא מאמינים בקיומו של גן-עדן.

אינך מפחד משיפוטו של אלוהים על-כך שאתה מכחיש את קיומו?

בהחלט לא. אני גם מכחיש את קיומם של זאוס ושל יופיטר ושל אודין ושל ברהאמה, אך אין זה גורם לי נקיפות מצפון. אני מבחין שחלק מאוד גדול מהגזע האנושי לא מאמין באלוהים ואף-על-פי-כן אינו סובל שום עונש נראה לעין כתוצאה. כמו-כן, לו היה אלוהים, אני חושב שאין זה סביר שהוא היה גאוותני כל-כך עד כי היה נעלב מאלה המפקפקים בקיומו.

כיצד האגנוסטיקן מסביר אתה היופי וההרמוניה של הטבע?

אינני מבין היכן ה”יופי” וה”הרמוניה” המודברים אמורים להימצא. לאורך שרשרת המזון, החיות טורפות אלה את אלה באופן חסר-רחמים. רוב החיות נהרגות באופן אכזרי בידי חיות אחרות או סובלות את היסורים הממושכים של מוות ברעב. אני מצידי, איני מסוגל לראות איזהשהו יופי גדול, או הרמוניה מופלאה בתולעת סרט. אל נא תאמר שיצור זה נשלח כעונש על חטאינו, מכיוון שהוא נפוץ יותר בקרב החיות מאשר בקרב האנשים. אני מניח ששואל השאלה חושב על דברים כגון היופי של הרקיע זרוע הכוכבים. אך עלינו לזכור שהכוכבים, מדי פעם ובהזדמנויות לא-מעטות, מתפוצצים ומפחיתים כל שבקרבתם לדֹק מעורפל. מכל מקום, יופי הוא עניין סובייקטיבי הנמצא בעינו של המתבונן בלבד.

כיצד מסביר האגנוסטיקן ניסים והתגלויות אחרות של יכולתה הבלתי-מוגבלת של השכינה?

אגנוסטיקנים סבורים שאין בנמצא עדויות ל”ניסים” למיניהם, במובן של תופעות הסותרות את חוקי הטבע. אנו יודעים כי ריפוי מכוח האמונה מתרחש ושהוא לא פלאי, בשום מובן. ב-Lourdes [עיר המפורסמת בהתגלויות של הבתולה הקדושה מרי, ובניסים המתרחשים בה], מחלות מסוימות ניתנות לריפוי ואחרות לא. את אלו שניתן לרפות ב-Lourdes כנראה שניתן לרפות בכל מקום אחר בו למטופל יש אמון מלא ברופא שלו. באשר לתיעודים של ניסים אחרים, כמו יהושע שציווה על השמש לעמוד במקומה, האגנוסטיקן מבטל אותן כאגדות ומצביע לעובדה שכל הדתות מלאות באגדות כאלה. ישנן לפחות אותו מספר של עדויות לכוחותיהם של האלים היוונים בכתביו של הומרוס, כמספר העדויות לאל הנוצרי בתנ”ך.

היו תשוקות נבזיות ואכזריות אליהן הדת התנגדה. אם ננטוש עקרונות דתיים, האם האנושות תוכל להתקיים?

קיומן של תשוקות נבזיות ואכזריות אינו מוטל בספק, אך איני מוצא שום ראיות בהיסטוריה שהדת התנגדה לתשוקות כאלה. להפך, היא קידשה אותן, ובכך הרשתה לאנשים להיענות להן ללא שום חרטה. רדיפות אכזריות נהגו להיות שכיחות בממלכה הנוצרית יותר מאשר בכל מקום אחר. ההצדקה לרדיפות, כך נראה, היא אמונה דוגמטית. טוּב-לב וסובלנות יגברו רק באופן יחסי לדעיכה של אמונה דוגמטית. בימנו קמה דת דוגמטית חדשה, דהינו, קומוניזם. לדת זו, כמו למערכות דוגמטיות אחרות, האגנוסטיקן מתנגד. האופי הרדיפתי של הקומוניזם בהווה הוא בדיוק כמו האופי הרדיפתי של הנצרות במאות הקודמות. ואת העובדה שהנצרות נעשתה פחות רודפת, אותה יש לזקוף לזכותם של החושבים החופשיים שהפחיתו את הדוגמטיות של הדוגמטיקן. אם אלה היו דוגמטים בימים אלו כפי שהיו בעבר, הם היו עדיין חושבים שזה צודק להעלות כופר על המוקד. רוח הסובלנות, אותה כמה נוצרים מודרנים רואים כמהות הנצרות, היא למעשה תוצר של הלך הרוח המרשה להטיל ספק ומתנהג בחשדנות כלפי ודאויות מוחלטות. אני חושב שכל אחד שיבחן את ההיסטוריה באופן חסר פניות ימצא שדת גרמה ליותר סבל, לא מנעה אותו.

לאגנוסטיקן, מהי משמעות החיים?

אני מרגיש מחויב לענות דרך שאלה אחרת: מהי המשמעות של ‘משמעות החיים’? אני מניח שהכוונה היא איזושהי מטרה כללית. אני לא חושב שלחיים באופן כללי יש מטרה כלשהי. הם פשוט מתרחשים. אך לבני אדם כפרטים יש מטרות, ואין שום דבר באגנוסטיציזם שיגרום להם לנטוש מטרות אלה. מובן, אין שום ערובה לכך שיצליחו להגיע לתוצאות אליהן הם שואפים; אך הרי לא תסתכל בעין טובה על חייל המוכן להילחם רק בתנאי שנצחון יהיה ודאי. האדם שצריך דת כדי לתמוך במטרותיו שלו הוא מוג-לב, ואיני יכול לחשוב עליו טובות כעל האדם שהולך עם סיכויו, אפילו כשהוא מודה שתבוסה אינה בלתי-אפשרית.

האם דחייתה של הדת לא גוררת את דחיתם של הנישואין והצניעות?

גם כאן, עלי להשיב בשאלה אחרת: האם האדם ששואל שאלה זו מאמין שהנישואין והצניעות תורמים לאושר ארצי, כאן למטה, או האם הוא חושב שבעוד שהם גורמים לאומללות כאן למטה, יש לסנגר עליהם כאמצעים להגיע לשמים? האדם המחזיק בדעה השניה יצפה, ללא ספק, שאגנוסטיציזם יוביל לדעיכה של מה שהוא מכנה מידה-טובה. אך הוא יהיה חייב להודות שהדבר אותו הוא מכנה מידה-טובה אינו תורם לאושר של הגזע האנושי על-פני האדמה. אם, מצד שני, הוא יחזיק בדעה הראשונה, דהינו, שישנם טיעונים חיצוניים בזכותם של נישואין וצניעות, יהיה עליו להודות שהטיעונים הם כאלו שימשכו את האגנוסטיקן. אגנוסטיקנים, ככאלה, אינם מחזיקים בהשקפות מובהקות בנוגע למוסר מיני. אך רובם יודו שישנם טיעונים ברי-תוקף כנגד סיפוק שלוח-רסן של תשוקות מיניות. אך הם יגיעו לטיעונים אלו באמצעות מקורות חיצוניים, ולא באמצעות הנחה כלשהי של צווים אלוהיים.

האם אמונה בדעת לבדה אינה מסוכנת? האם הדעת אינה לקויה ולא-מושלמת ללא חוקים רוחניים ומוסריים?

לשום אדם בר-דעת, אגנוסטי ככל שיהיה, יש “אמונה בדעת לבדה.” הדעת עוסקת בעובדות, כמה מובחנות וכמה מוקשות. השאלות האם ישנם חיים לאחר המוות, והאם יש אלוהים, מתייחסות לעניינים עובדתיים, והאגנוסטיקן יחזיק בדעה שהן צריכות להיחקר באותה הדרך כמו השאלה, “האם מחר יתרחש ליקוי לבנה?” אך עובדות לבדן אינן מספיקות כדי לקבוע פעולות, מכיוון שהן אינן מגלות לנו מהן המטרות אליהן עלינו לשאוף. במישור המטרות, אנו זקוקים למשהו מלבד הדעת. האגנוסטיקן ימצא את מטרותיו בליבו שלו, ולא בפקודות חיצוניות. הבה נמחיש את הדברים: נניח שברצונך לקחת רכבת מניו-יורק לשיקאגו; אתה תשתמש בדעת כדי לגלות מתי הרכבות נוסעות, והאדם שיחשוב שברשותו איזשהו כושר של תבונה או אינטואיציה המאפשר לו להתעלם מלוח-הזמנים יחשב לאויל. אך שום לוח-זמנים יגיד לו שזהו חכם, עליו יהיה לקחת בחשבון עניינים נוספים הקשורים לעובדות; אך מאחורי כל העובדות קיימות המטרות אותן הוא מחשיב כראויות, ואלה, לאגנוסטיקן כמו לאנשים אחרים, שייכות למישור שונה מזה של הדעת, אף-על-פי שאין שום סיבה שיהיו מנוגדות. המישור עליו אני מדבר הוא מישור הרגשות, התחושות והתשוקות.

האם אתה רואה את כל הדתות כסוג של אמונה-תפלה או דוֹגמה? מבין הדתות הקיימות, לאיזו דת אתה רוחש את הכבוד הרב ביותר, ומדוע?

כל הדתות המאורגנות הגדולות ששלטו על אוכלוסיות גדולות היו מוכתמות במידה כזו או אחרת של דוגמטיות, אך “דת” היא מילה ללא משמעות מדויקת במיוחד. קונפוציאניזם, לדוגמא, עשוי להיקרא דת, אם-כי הוא אינו קשור לשום דוֹגמה. גם בצורות מסוימות של נצרות ליברלית, היסוד הדוגמטי מופחת למינימום.

מכל הדתות הגדולות של ההיסטוריה, אני מעדיף את הבודהיזם, במיוחד בצורותיו המוקדמות ביותר, מכיוון ששם היה את היסוד הקטן ביותר של רדיפה.

כמו אגנוסטיציזם, גם קומוניזם מתנגד לדת. האם האגנוסטיקנים הם קומוניסטים?

קומוניזם אינו מתנגד לדת. הוא רק מתנגד לדת הנוצרית, בדיוק כמו האסלאם. קומוניזם, לפחות בצורה בה תומכים הממשל הסובייטי והמפלגה הקומוניסטית, הוא מערכת דוגמטית חדשה, מסוג מוזר, אלים ורודפני במיוחד. לכן, כל אגנוסטיקן אמיתי חייב להתנגד לה.

האם האגנוסטיקן חושב שבלתי-ניתן לישב את המדע והדת זה עם זה?

התשובה תלויה בשאלה, למה הכוונה ב”דת.” אם הכוונה היא מערכת מוסרית גרידא, ניתן לישב אותה עם המדע. אם הכוונה היא מערכת של דוֹגמה, הנחשבת כאמת בהּ לא ניתן להטיל ספק, אז היא מנוגדת לרוח המדעית, המסרבת לקבל עובדות ללא ראיות ומחזיקה בדעה שודאות מוחלטת כמעט תמיד בלתי-אפשרית.

אילו מן ראיות ישכנעו אותך שאלוהים קיים?

אני חושב שאם הייתי שומע קול מן השמיים המנבא את כל שהולך לקרות לי במהלך עשרים וארבע השעות הקרובות, כולל אירועים שנראים מאוד בלתי-סבירים, ואם כל האירועים האלה היו מתרחשים, אז אולי הייתי משתכנע בקיומה של תבונה על-אנושית כלשהי. אני יכול לדמיין ראיות אחרות ממין זה העשויות לשכנע אותי, אך למיטב ידיעתי לא קיימות שום ראיות כאלה.

 


 

תוכן קשור