מהי פילוסופיה?

מהי פילוסופיה? מאת הפילוסוף לב שסטוב בו הוא מתאר בשנינות כיצד הפילוסופיה נתפסת בעיני פילוסופים ואנשים שונים.

פילוסופיה מהי?

אם תהיו מחפשים בספרי הלימוד של הפילוסופיה, ומצאתם תשובות רבות ושונות לשאלה זאת.

במשך אלפיים וחמש מאות שנה היה לפילוסופיה סיפוק למדַי שתהא יושבת לא אחת על מדוכה זו ויגֵעה לברר לעצמה את מהותה; ואולם עדיין לא מצינו שיהיו חכמי הפילוסופיה המוסמכים באים לכלל החלטה אחת בעניין זה.

כל אחד ואחד מוציא לו מסקנות לפי רוחו שלו וקובע מסמרים למסקנותיו שלו ואיש אינו שם אל לבו אפילו למצוֹת איזה קוֹנְצנְזוּס סאפִּיֶינְטִיוּם בדבר.

מה שיש בכאן מהזרוּת הריהו זה, שדווקא כאן, דווקא באותו מקום, שהוא “סלע המחלוקת” לכל החכמים והלומדים למיניהם, הרי אנו מוצאים קוֹנְצנְזוּס פּרוֹפאנוֹרוּם גמורה ולגבי בני אדם פשוטים אינו אלא “עמק השווה”.

כל אותם בני אדם, שלא למדו פילוסופיה מימיהם, שמימיהם לא פתחו אפילו ספר אחד בלבד של פילוסופיה: שבכלל לא קראו ולא שנו מימיהם, כל אותם בני אדם יש בפיהם תשובה אחת לשאלה הזאת.

אמת הדבר, שאנו אי אפשר לנו לדון על דעותיהם בדרך ישרה, משום שבני אדם שכמותם אינם יכולים כלל וכלל להשתמש באותה השפה המקובלה של תלמידי החכמים ומימיהם אי אפשר להם שיהיו שואלים ומכל שכן שיהיו משיבים כאותה הלכה, המקובלה אצל הפילוסופים; אבל מִכְלָלָא איתמר. יש לנו הוכחה אחת ואותה הוכחה נותנת לנו רשות ויכולת להחליט דבר.

אין כל ספק בדבר, שכל אותם בני אדם, שבאו אל הפילוסופיה בכדי למצוא סיפוק למשאלותיהם הנפשיות ויחד עם זה לא היו להם הכישרונות באותה מידה הדרושה לאדם בשביל שיהא אפשר לו להיספח אל משפחת הפילוסופים הפרוֹפֵסיונאלים, שכל אותם בני אדם יצאו מאִתה וידיהם על ראשם.

מזה אנו למדים – אמת, דבר שבשלילה, לעת עתה – בלי כל פקפוק, שהפילוסופיה אינה עוסקת אלא בדברים כאלה, שרק מתי מספר יכולים למצוא בהם איזו חשיבות ואינטרס לנפשם. ואולם הרבים אינם מוצאים בה שום צורך, אבל מוצאים בה גיהוּק ופיהוּק.

דבר זה שאנו למדים מכאן, כפי שאתם רואים, אפשר לו שיניח במידה שאין למעלה הימנה גם את דעתם של תלמידי החכמים וגם את זו של בני אדם פשוטים, משום שכל תלמיד חכם, אפילו אם הוא מהמצויינים שבחבריו, אינו יוצא מכלל בני אדם פשוטים וכדאי לו שיחדל להשתמש בשפתו האקאדמית והרינו נשאר בשר ודם פשוט כאחד מאתנו.

לבו של אדם זה גופא הריהו עלול, שגם בו תצמחנה פתאום אותן השאלות גופא, שרדפו את בני האדם הפשוטים בשכבר הימים אל אוהלה של תורתו של זה, לכבות את האש אשר אכלה את נפשם.

דוגמה לדבר, איוון אילאיץ’ זה של טולסטוי, או אותו הפרופסור שב“סיפורו המשומם” של צ’חוב. ואז, כמובן, יהיה גם תלמיד חכם זה ש“סרח” מוכרח להודות, שכל אותם הכרכים הגדולים, שהוא כל כך בקי בהם, אינם נחוצים לו כלל וכלל בשביל זה, משום שהם אינם מטפלים בזה כל עיקר. ולא זו בלבד, אלא שיהיה מודה לזה אפילו בשמחת הנפש. משום שאין אני יודע אם יש איזה דבר שיהא יותר איום לאדם מאותה חובה, המוטלת עליו ברגעים היותר קשים שבחייו, להיות זהיר במצווֹתיה של איזו תורה שהיא.

למשל, לחשוב אז ביחד עם אפלטון או שפינוזה, שתכלית כל התכליוֹת שבחיים אינה אלא השלימות המוסרית, לאמור: ביטול היֵש… יפה היה לאפלטון להיות נאה דורש בשבחו של הצדק. כל הדרשה שלו לא היתה שמה מחסום לו כלל וכלל כשהיה רוצה להיות כאחד מבני דורו, כלומר: להיות גם הוא פורץ אותם הגדרים גופם שהיה דורש בשבחם, באותה המידה, המקובלת אצל כל בני דורו.

שפינוזה, כפי מה שאפשר לנו לחשוב, כבר היה תמים ברוחו יותר מהקודם והיה באמת מתגבר על יצרו, אבל זה היה מונח בטבעו. כזה היה. כי לא רק שכלו לבד היה ישר אלא שגם כל מהותו היתה ישרה. וגילויה של ישרותו לא היה אלא גילויה של מהותו.

ומה שנוגע לשופנהאואר, הנה בשופנהאואר זה יודע כל בר-בי-רב דחד יומא, שלא היה נאה דורש אלא בספרים שהיה כותב, אבל לא היה נאה מקיים כלל וכלל. ממש ככל אדם אחר שאינו שוטה ובדעת אחרים אינו תלוי גם כן.

אלא שכל אלה שהבאנו במספר לא היו אלא מורי האנושות. כל אלה לא היו אלא בני אדם, שנתנו לנו תורות שונות ומצווֹת שונות. ואולם מי שאינו רב אלא תלמיד, מי שבא אל הפילוסופיה בשביל למצוא בה תשובות לשאלות, האוכלות את נפשו שנכשלה ומחפשת אחיזה, זה אינו יכול לוותר אפילו אערקתא דמסאניה, זה חייב לדקדק בכל מצווה קלה כבחמורה, משום שמהותה של כל תורת חיים ויסוד היסודות של תורה שכמוֹתה הם דווקא שתהא לא רק שולטת בבני אדם ומכוננת את מעשיהם לפי רוחה, אלא גם משעבדת את חיי כל העולם כולו לאותו הציווי המוחלט שלה.

ציוויים כאלה אמנם כבר נמצאו לא פעם על ידי פילוסופים שונים; אבל לידי הסכמה אחת עדיין לא באו אותם פילוסופים, לאושרנו. לאושרנו משום שעובדה זו מגוללת מבחינה ידיעה את האבן הכבֵדה מלבותיהם של אלה האומללים, שנואשוּ מגאולה כי תבוא לנפשם ממקום אחר והלכו ואחזו בקרנות המזבח של הפילוסופיה.

מכיוון שאין אני מוצא כל פּרינציפּ מוסכם, פּרינציפּ שהכול יהיו מודים בו והכול יהיו חייבים בו, שוב, לפחות, לא יהיה מי שיאסור עלי להיות חושב את מחשבותי שלי ומרגיש את הרגשותי שלי ואפילו עושה את שנפשי שלי רוצה. יכול אני שאהיה מציית לשפינוזה, אבל הרי אני יכול גם שלא אציית לו. רצוני והאידיאות הנצחיות של אפלטון קודש לי, אבל אם יש את נפשי אני מקבל את המציאות המשתנה בכל רגע. רוצה אני, ואני מקבל את הפסימיוּת של שופנהאואר; ואולם אם אומַר לישא אשה הריני בן-חורין ואין שום בן אדם יכול לבוא ולאסור עלי את הנישואים משום ששופנהאואר היה מלגלג לאהבה.

וּבשביל שתהא לו לאדם החירות הזאת אינו מוכרח כלל וכלל להזדיין בחוכמת הדיאַלִקטיקה המרפרפת של הפילוסופים היוונים אשר לפנים או בחוכמת ההיגיון הכבד של היהוּדי העני אשר מהולאנד או בחריפות שכלו של האשכנזי העמקן. הוא אינו מוכרח להתווכח אּתם. אפשר לו אפילו שיהא תמים דעות אּתם. עולמו של הקב“ה אין לו קץ ואין לו גבול ולא רק שיש בו מקום למדַי בשביל כל אותם בני אדם שחיו בדורות שהיו ושיחיו בדורות שיבואו, אלא שאפילו כל אחד ואחד מהם יכול שימצא לו פה מכל אשר יש את נפשו.

יש כאן בשביל אפלטון עולם מלא אידיאות; שפּינוזה יכול שימצא פה את המהות היחידה והנצחית שאין השינוי חל בה, בשביל שופנהאאור יש כאן אותה נירוואנה של בודהה.

כל אחד ואחד מהם, בין אלה שנזכרו בכאן ובין אלה שלא נזכרו, בין שהם פילוסופים של חול ובין שהם של קודש, כולם יכולים שימצאו פה את כל מה שהם צריכים, אפילו אותה האמונה השלימה, הנחוצה לכל אחד ואחד מהם בשביל שיהא בטוח, שהתורה שלו ודווקא שלו היא תורת האמת היחידה, המקיפה את הכול וכוללת את הכול.

אלא שבה באותה שעה יכולים גם בני אדם פשוטים שיהיו מוצאים להם בכאן כל אחד ואחד את עולמו שלו. דבר זה שאנו מוצאים, שצר המקום לבני האדם על פני הארץ, שכל צעד וצעד עולה לו לאדם בעמל ובייסורים רבים, דבר זה אינו מוכיח עדיין, שהעניות והבערות והעריצות לא תחדלנה לעולם ושהאחדות האֶקונומית הרי היא המיקלט האחרון של האדם.

ריבוי העולמות וריבוי האנשים וריבוי האלים במרחב האין-סופי של העולם האין-סופי, סלחוּ נא למוצא שפתַי, אבל הלא זהו אידיאל! אמת אידיאל שאינו מיוסד על יסודות אידיאליסטיים למדַי, אבל תחת זה הנה המסקנה, רבותי – זאת המסקנה המציצה לנו מזה! נחדל נא עכשיו מאלה הפילוסופים שהוכחותיהם בידיהם, הכי באֵלים עסקינן.

על פי ההשערות והאמונות שיש לנו אנו יודעים, שגם האֵלים היו מקנטרים ומנצחים זה את זה. אפילו האמונות המונותיאיסטיות לא יכלו שלא תהיינה מציירות להן את האלוהים כאיש מלחמה ולתכלית זאת בראו לו גם אויב מיוחד לדבר, את השטן. בני-אדם אינם יכולים בשום אופן שישתחררו ממושגם בדבר מלכותא דשמיא שהיא כמלכותא דארעה; ולפיכך הרי הם מוצאים את כל המידות של נפשם הם, גם את הטובות וגם את הרעות, בכל דרי שמיא.

חסר, ובאמת הלא אפשר מאד, שהרבה, הרבה, מאותם הדברים, שאנו בטוחים בהם שהם הם החיים גופם, אינם נוהגים שם כל עיקר. באותם הדברים אני כולל גם את המלחמה, את הקינתור. ואני רואה בזה דבר טוב. משום שכל קינתור וקינתור סופו שיהא בא לידי הכאה. כי בשעה שפוסקות ההוכחות ההגיוניות והאשפה מתרוקנת מהחצים המוסריים אז הלא אין להם למתווכחים הנלהבים אלא להפשיל את שרווליהם. ואנחנו יודעים שהדבר נוהג, שאז אמנם הוויכוח גומר לכאן או לכאן. משום שערכי כל ההוכחות ההגיוניות והמוּסריות הם הפקר לרצונו של כל אדם ואדם, מה שאין כן הכוח החומרי, שהוא נמדד ונקצב בליטראות וברגליים שאפשר למנותם מראש.

הווה אומר, שבמקום שאותם הליטראות והרגליים אינם בנמצא – אין, על פי רוב, כל פשרה קבועה לוויכוחים. כשדֶמוֹנוֹ של לרמנטוב שם את פניו אל אוהלה של תמרה נפלה תיגרה בינוֹ ובין מלאך האלוהים אשר פגש בו. זה היה אומר תמרה שלי היא וזה היה אומר שלי. מאליו מובן, שבדברים ובהוכחות לא יוּסר דֶמון. אין טבעו בכך. וּמה שנוגע למלאך האלוהים – הלא גם הדברים למותר הם. המלאכים הללו הרי הם תמיד בטוחים שצדקתם עולה כפליים על שני חבריהם. כיצד איפוא אפשר להחליט דבר? בכאן לא היה לו ללרמנטוב די יכולת או די חוצפה להמציא איזה גמר-דבר חדש, ולפיכך גָמַר: מאן דאלים גבר. את תמרה מוציאים מזרועותיו של דמון בחוזקה, ממש כמו שהדבר נוהג אצלנו.

כפי הנראה, הניח המשורר לגמור זה בתורת ארנונית, שהיה היושר המסורתי תובע ממנו. אבל אני חושב שגמר-דבר שכזה לא רק שאינו מן היושר אלא שהנהו אפילו חירוף וגידוף כלפי היושר. בו אנו מוצאים את הרושם שלא נמחה עדיין של הבארבאריות ועבודת הגילוּלים.

לאלוהים מייחסים בכאן אותן הנטיות ואותם האַטריבּוּטים גופם, שעריצי אדם נושאים אליהם את נפשותיהם. אין כל ספק בדבר, שהוא צריך ורוצה להיות עליון על כול וגיבור מכול וכו’. ממש כיוליוס ציזאר בילדותו. כל התנגדות וצל של התנגדות מטילים עליו אימה יתירה ואלה, שאינם נכנעים מפניו, אין להם סליחה לעולם.

אבל הדבר ברור שאין זה אלא טעות גמורה. האלוהים אינו זקוק לזה כלל. אמת האל, צריך שלא יהא חלש מאחרים, דבר זה מובן למדַי, בשביל שלא יהיו אותם האחרים פוסעים על ראשו. ואולם אין לנו כל יסוד, שיכריח אותנו לייחס לו את אהבת-הכבוד והתפּארות לשווא. ומכיון שכך, שוב אין לנו יסוד לחשוב, שאינו סובל את הדומים לו. יותר מתקבל על הלב לחשוב שהוא חי בשלום אפילו עם אותם היכולים פחות מאחרים להסתגל אל נטיותיו ורגילוּתוֹ. אפשר אפילו שהוא שמח מאד לראות, שיש אחרים שאינם שכמותו ולפיכך הרי הוא חולק ממֶשלתו גם לשטן בחפץ לב.

ובייחוד, אחרי שחלוקה זו אינה מפחיתה כלום לא משֶל זה ולא משֶל זה – משום שדבר שאין לו סוף (ממשלת האלהים היא אין סופית – בזה אני מודה), אפילו כשנחלק אותו לשתיים, יישאר לעולם אין-סופי.

מהי פילוסופיה עבור תלמידי החכמים, ומהי עבור האנשים הפשוטים?

ועכשיו יכולים אנו שנשוב את השאלה הראשונה שלנו ואני חושב, שיכולים אנו גם להשיב עליה תשובה כהלכה, שתי תשובות אפילו: האחת – תשובת תלמידי-חכמים, זו של הסאפיינטום, והשנית זו של בני אדם פשוטים, של פרופאנורוּם.

תלמידי חכמים

הפילוסופיה הרי היא לתלמידי החכמים אמנות לשם אמנות. כל תלמיד חכם מדרכו שיהא טורח ובונה לו את שיטתו שלו, שיטה ישרה, מרובת גוונים, בנויה בהדר ומלאה אינטרס. לחומר לבניינו זה הרי הוא נוטל ראשית כל את נסיונותיו שלו הפנימיים ומלבד זאת גם את פרי הסתכלותו שלו ושל אחרים, אשר הסתכלו ומצאו בחיים אשר מסביב להם. התלמיד חכם הריהו בבחינה ידועה אותו האמן, שיצירתו שקולה בעיניו כנגד הכול ואפילו כנגד חייו שלו לפרקים. בכל אשר אנו פונים הרינו מוצאים את תלמידי החכמים של הפילוסופיה, שכשהשעה צריכה לכך אינם מפקפקים אפילו ומוותרים על כל היקר להם ואפילו על האמת עצמה בשביל שיטותיהם.

אנשים פשוטים

דבר אחר, “עם-הארציים” שבנו. לאלה אין הפילוסופיה – ביותר דיוק: אותו דבר, שהם היו קוראים לו פילוסופיה, אילו היו מושלים במכמני הטֵרמינולוגיה המדעית, אלא קרנות מזבח. ככלות כּוֹחותיו של אדם לגמרי, כשאדם פונה ימינה ופונה שמאלה ואינו מוצא שום דבר, אשר יעודדהו ויוסיף לו אונים לעמוד בקשרי המלחמה המטרידה, אשר הוא נלחם לזכויות חייו ששוֹללוּ מאתו, אז הוא אוחז אפילו בקש וגבבא והריהו נמלט אפילו אל אותו המקום שכל הימים היה כל כך מתנכר לו, ומשם הוא מצפה לגאולה כי תבוא. הרי לנו דוגמה בהירה. נפוליון על אִיה של הלנה. אותו נאפוליון, שכל ימי חייו לא היה אלא מצביא את צבאותיו ומרבה לו תותח, מכיוון שהרגיש שידיו ורגליו אסורות, מִיד נעשה לפילוסוף.

אמת, במקצוע זה אנו מוצאים אותו לפנינו כאדם שהוא מתחיל, כאדם שאין לו מנסיונות ולא כלום וכל כמה שלא יהא הדבר מעורר צחוק, כאדם הירא וחרד. אותו איש, שלא היה ירא את המחלות היותר נוראות, שחִצי אויב היו מישחק לו, אותו איש גופא היה אחר כך ירא להישאר יחיד בחדר אפל.

אותם בני אדם שהסכינו את הפילוסופיה, שופנהאואר, למשל, ודִכְוָתִיהִ – מטיילים תמיד בחדרים אפלים ולבם בטוח ושליו בהחלט, אף על פי שמיריות רובים ואפילו מדברים פחות מסוכנים הרי הם תמיד מסלקים את עצמם הצדה. אבל העיקר פה, שאותו איש המלחמה הגדול, שרק כפשע היה בינו ובין המושל היחידי בכיפתה של כל אירופה כולה, היה פתאום לפילוסוף כשבא אל איה של הלנה, ולא זו בלבד אלא שהסכים וקיבל עליו את מרותה של המוסריות, מטרוניתא זו, שהאמין, כנראה, שבידיה גורלו.

ראשית כל התחיל מבטיח אותה, שכל מה שעשה לא עשה אלא לשמה ורק לשמה. לא צחוק הוא? ככה דיבר אותו האיש, שכל זמן שהיה הכתר על ראשו וצבאותיו אִתו לשרתוֹ לא היה יודע כמעט אפילו שיש איזו מוסריות בעולם. אבל זה אינו אלא דבר שבטבע. היה אדם חי ארבעים וחמש שנה רצופות בסביבתו שלו ובהרגליו שלו ופתאום אובד לו הכול והוא רואה לפניו סביבה חדשה וזרה לו לגמרי, סביבה שמימיו לא ראה אותה בחלומו – אפשר, שלא יהא כל דבר ודבר מטיל עליו אימה יתירה ושלא יהא מביט אפילו על מוסריות זו, שאין לה לא גוף ולא צורת גוף, אבל יש לה אותה האימה, הכובשת את הרוחות מסביב לה, כעל המושלת היחידה, השולטת בגורלם של בני-אדם? בעל כורחו אדם נזכר בכל אלו המטרוניתות, השולטות במפתחות של ה”השפעה” בחצרות מלכים ורוזנים, ומִיד הוא מתחיל מחפש את המפתח ללבה היא ושולח את לשונו בחלקות ופותח את אוצר ההבטחות.

אלא שאנו איננו צריכים לשכוח, שאלה היו צעדיו הראשונים של נאפוליון. לא נקל היה לו להסתגל אל הפילוסופיה באחרית ימיו, כשם שהיה כבד מקארלוס הגדול לסגל לו את מלאכת הכתיבה לעת זיקנתו. אבל תחת זה לא היה מטיל ספק אפילו לרגע במטרה אשר לשמה בא אליה, ואפילו אם באים יחד גם אפלטון וגם שפינוזה ויחד עמם שופנהאואר, לא היו מזיזים אותו מדעתו זו.

אפשר רק זה, שבימים הראשונים להיוֹתוֹ שם, כשעדיין היה ירא את החשֵכה, היה מנענע להם בראשו, משום שהיה חושב לפי רוחו הוא, שגם פה, במלכותא דפילוסופיא, אין ה“גבוהים”, כאותם שבמלכותא דארעא, סובלים תשובות לדבריהם; אפשר מאוד, שהיה עושה שקר בנפשו לפי שעה, כמו שעשה כבר בשעה שניצב פנים אל פנים קָמֵיה דמוסריות; ואולם את אשר הוא מבקש באמת לא היה שוכח. משום שהוא בא אל הפילוסופיה שלא לשם פילוסופיה ויכולים אתם להיות בטוחים בו שלא יהא נדחה בקש.

האי גברא ראה כבר כיצד קם אחד הפקידים הנמוכים של צבא קורסיקה והלך ונעשה לאימפרטור בצרפת, ולאדם שכזה אין כל מלחמה נוראה.. המוסריות – הפילוסופיה אומרת: ביטול היש?… אָה, היא תוותר. הפעם תוותר. המטרוניתות הללו וַתרניות הן: אלא שאדם צריך שלא יפול בו רוחו. ככה באים, הנאפּוליונים הללו, אל הפילוסופיה וזהו המושג שיש להם ממנה.

ועד שלא יבוא אדם ויוכיח לנו, שלא כך צריך לגשת אל הפילוסופיה, אין מה שיפריע בעדנו מלחשוב, שהפילוסופיה האקאדמית הרי היא המילה האחרונה או אפילו זו שלפני האחרונה של האנושות. אותה, את המלה האחרונה הזאת, אפשר נושאים בחובּם אותם מבני האדם, שלדבּר, אמת, לא למדו, אבל תחת זאת למדו להיות אנשים אמיצים, בני אדם עקשנים, שאינם מוותרים משלהם כלום.