מהי אמת?

מאמר מאת הפילוסוף לב שסטוב בו הוא מנסה לענות על השאלה מהי אמת, האם ניתן להוכיח את האמת? שסטוב מתייחס בדבריו לאמת על פי קאנט, אפלטון ועוד.

תוכן עניינים

אמת מהי?

הספקנים שבפילוסופים באו לידי החלטה, הכופרת לגמרי במציאותה של האמת. אמת אינה ואי אפשר לה שתהיה. החלטה זאת נשתרשה כל כך בלבותיהם של בני דורנו עד שאותה הפילוסופיה של קאנט, שנטלה ליסוד לה את הספקנות, היא עכשיו השיטה היותר מקובלת אצל הפילוסופים.

ואולם כדאי לנו שנשים את לבנו אל הפתיחתא שכתב קאנט למהדורה הראשונה של “ביקורת השכל הנקי”, בשביל שנראה בהדיא, כי שאֵלה זו, שאנו שואלים אם יש אמת במציאות, לא היתה מעסיקה אותו כל עיקר. קאנט זה לא היה מטפל אלא באותה השאלה, השואלת מה יעשה אדם לאחר שהוברר לו, שלמצוא איזו אמת אובייקטיווית הוא דבר שאי אפשר.

על מדוכה זו היה קאנט יושב כל הימים ולאחר שראה, שאותה המטאפיזיקה הנושנה והחלטותיה הפורחות באוויר, אותן החלטות, שהיו באמת למטה מכל ביקורת, אינן אלא מקניטות אותו, החליט, שבשביל להיפטר מזו הדיסציפלינה הבּורית, שהוא בתור מורה לפילוסופיה היה צריך להיות לאחד העומדים בראשה, כדאי לו לאדם שיהיה מודה אפילו באמת הייחוסית של הספקנות, ואולם גם בטחונם של הספקנים גופם וגם ותרנותו של קאנט לגבי דידהו עדיין אינם מכריחים אותנו לשום דבר.

ולא זו בלבד, אלא שאפילו קאנט לא היה סוף סוף מדקדק בהרבה דברים, שעל פי המקובל היה חייב לדקדק בהם. כי מכיוון שאנו מטילים ספק במציאותה של האמת, שוב מה טעם יש לאותם הפּוֹסטוּלאטים של האלוהים ושל האלמָוות? שוב מה אנו מוצאים באמונות בני אדם, תהיינה איזו תהיינה ואפילו אם היא הנצרנית בכבודה? אמת, האֶוואנגליון רחוק מאותם המושגים שיש לנו בדבר חוקי הטבע השונים; אבל הלא אין אנו מוצאים בו כלום גם מה שיהיה מתנגד אל השכל.

אנחנו איננו מאמינים בנסים, לא מפני שאינם בגדר האפשרות; אדרבה, אפילו השכל היותר פשוט והיותר בריא ברור לו למדי, שיסוד ההוויה, שתמצית החיים אינם אלא בנס. ואלמלא היתה כל תכליתה של הפילוסופיה אלא להוכיח שהנסים הם בגדר האפשרות, כי אז היתה זו גומרת זה כבר את מלאכתה באופן היותר נעלה.

ברם דא עקא, שבני אדם אינם מסתפקים בנסים מוחשים בלבד – ומזה, שהרבה נסים כבר נעשו, עדיין אי אפשר ללמוד שיהיו נעשים עוד הרבה אחרים, אשר בלעדם אי אפשר לו לאדם לפרקים פשוט לחיות.

אדם כי יוּלד – הרי לפנינו נס גדול שאינו מוטל בספק; קיים ועומד עולם מלא נהדר – שוב נס שבנסים. אבל כלום כל זה מוכיח, שבני-אדם ישובו לחיות לאחר שימותו ושאדהכי יהיו יושבים בגן עדן ונהנים מזיו השכינה? בזה שֶלַעְזָר המת שב לתחייה, מטילים עכשו ספק אפילו אותם האנשים המעריצים את האֶוואנגליון – הריני חוזר ואומר – לא מפני שאינם מאמינים בנסים בכלל, אלא משום שמכיוון שלהחליט אַפּרִיןֹרִי איזה נסים הם בגדר האפשרוּת ואיזה הם מחוצה לה אינם יכולים בשום אופן, לפיכך הרי הם מוכרחים להיות דנים על זה אַ פּוֹסְטֵרִיוֹרִי: אותם הנסים שבּאוּ ויאתוּ הרי הם מקבלים בכל לב ובאותם שלא היו – הרי הם מפקפקים; ויותר שהם צמאים אליהם ויותר שהם נכספים להם יותר הרי הם מפקפקים בהם.

בשביל שיהא אדם מאמין בנצחונו המוחלט, שבאחרית הימים ינצח הטוב את הרע (אף על פי שדבר זה הוא אחד הנסים הגדולים) או בכוחה של ההתפתחות או (גם כן נס שאינו מהפעוטים!) בצִדקתו התמה של האפיפיור, אין הוא זקוק כלל וכלל ליגיעה רבה – משום שאחרי ככלות הכל הרי אין בני אדם מתייחסים גם למלחמת הטוב וגם לכוחו של הפרוֹגרס וגם להמעשים-טובים של האפיפיור אלא בקרת-רוח גמורה.

יגיעה יותר רבה דרושה לו – אויה, ואפילו זו לא תועיל לו במאומה – בשביל שיהא מאמין בשעה שמתו מוטל לפניו, שאלוהים ישלח לו את מלאכו הטוב והוא ישיב לו את הנפש היקרה לו, המונחת לפניו בלי רוח חיים. – יגיעה יותר רבה דרושה לו בשביל זה, אף על פי שכל העולם כולו מלא תמיד חזיונות לא פחות נפלאים מתחיית המתים.

יוצא לנו איפוא, שהספקנים הללו, הכופרים במציאותה של האמת לגמרה, לא בצדק ידברו. אמת – יֶשנה; אלא שאנו איננו יודעים אותה בכל היקפה; כי מה שאנו יודעים, אפילו איננו יודעים לו נימוקים; אין אנו יכולים לרכוש לנו איזה מושגים שהם ממה שיהא מבאֵר לנו משום מה היה דבר זה כך ולא ככה ואם היה באמת הכרח לאותו דבר שיארע דווקא כמו שאירע או אפשר היה לו שיהא בא באופן אחר.

היו ימים והיו הפילוסופים חושבים, כי המציאות משועבדת אל החוקים של ההכרחיות; אבל כבר בא יוּם והורה, שהמושג הכרחיוּת אינו אלא סוּבּייקטיווי ולפיכך דינו – כדינם של כל המושגים המתעים שכּמותו – לגניזה.

בסברה זו נתלה קאנט (אלא שאת סוֹפה לא קיבל) ובא וכִייל אותה.

כל אותן ההחלטות והדעות שלנו, שאנו רואים בהן אופי של כללוּת ושל הכרחיות, אין אנו רואים אותו אלא הודות להאוֹרגניזאציה הנפשית שלנו. כלומר – דווקא אותה ביטחה יתירה שיש לנו בחשיבותה האובייקטיווית של איזו החלטה, דווקא אותה אינה אלא ביטחה סובייקטיווית שבסובייקטיווית – אמת, ביטחה שאינה חולפת וקיימת לעד לגבי העולם הנגלה.

את סופה של סברת יוּם כידוע, לא קבל קאנט. כלומר, לא רק שקאנט לא עשה כל נסיון בשביל לשרש מקרבנו את הרגילוּת לדרוש סמוכים והוכחות ללא אמת (כמו שעשה יוּם, למשל המושג של ההכרחיוּת), אלא שעוד עמד וגילה לנו, שנסיונות כאלו אי אפשר להם שיהיו מצליחים.

השכל המעשי בא וגילה לו לקאנט, שאף על פי שכל החלטותינו אינן על פי מקורן היסודי אלא החלטות שווא, מבלי כל יוצא מן הכלל, אפשר לו בכל זאת לדבר זה גופא שיהא משַמש לנו שֵירוּת חשובה בעולם החזיונות, זאת אומרת – בגבוליו של אותו המרחב, המתחיל בלידתו של אדם וגומר במיתתו.

אם אמת היתה בפי אפלטון, שהיה האדם חי גם בטרם שנולד ושיהיה חי גם לאחר שימות – הנה שם, באותם העולמות, ודאי שאין הוא זקוק כלל וכלל “לאמיתות” שלו השונות; אבל פה יש אשר ימצא חפץ בהן. והאמיתות של אותם העולמות מָהֵן ואם בכלל יש שם אמיתות – את כל זה לא היה קאנט רוצה אלא לנחש וניחושיו אלה לא עלו לו אלא הודות לזה, שהיה מוכן בכל עת ובכל שעה לוותר על הסדר הישר שבהחלטותיו. פתאום מנצנצת במוחו מחשבה והריהו נוֹטל את האמונה ומזַכֶּה אותה בזכוּיות כל כך רחבות להחליט דָבר בּדבר העולם המושכל, שהיא עצמה לא היתה חולמת עליהן מימיה אלמלא הפילוסוף הזה שהיה נוטלה תחת חסותו. מפני מה יהא אפשר לה לאמונה מה שאי אפשר לשכל?

או הנה שאלה יותר חותרת: אפשר כל אותם הפּוֹסטוּלאטים השונים אינם אלא יצירותיו של שכל אחד, אותו השכל, שה“ביקורת” הראשונה שוללת ממנו לגמרי את כל זכויותיו ושהודות לתנאים של שינוי הצורה מזכים אותו בסופו בריסטיטוּציה אין אינטֶגרוּם? השערה אחרונה זו היא היותר מתקבלת על הלב. ומכיוון שכך – שוב הרי אפשר, שבאותו העולם המושכל, שקאנט מבדיל אותו הזהירות כל כך יתירה מעולם החזיונות, יש לא רק הרבה דברים חדשים אלא גם לא מעט דברים נושנים.

בכלל, כנראה, אין השערה זו, שהעולם שלנו אינו אלא עולם לרגע, חלום יעוּף, צל עובר, שאינו דומה לגמרי לעולם הממשי – השערה זו בכלל, כנראה אינה אלא טעות. השערה זו, שאביה מחוללה היה אפלטון, ושרישי-מתיבתא הרבים והשונים של המחשבה הפילוסופית והדתית היו מסרסים אותה אחר כך ודורשים אותה לכמה וכמה פנים, אין לה כל יסודות מחליטים.

כוונתו של אפלטון היתה רצויה. הוא היה רוצה לשחרר את החיים ממשא “קטנויות” אחדות, שכנראה לא היו מתאימות בעיניו אל “תכלית השלימות” והיו אפילו מרגיזות במקצת.

ואולם גם כוונה רצויה זו, כרוב הכוונות הרצויות, היה לה כדאי, שתתלבש במלים פחות או יותר ברורות, וכבר קיבלה גם צורה גסה יותר מדַי ויותר מדַי פשוטה וחדלה מהיות דומה לפרצופה שלה.

מהותם של אותם החיים האמיתיים, של חיי העולם הבא, הרי היא, בהשגתו של אפלטון, הטוֹב האבּסוֹלוּטי, שאין בו כל תערובת זרה – תמציתם של המעשים-טובים. ואולם סוף כל סוף אין אפילו אפלטון יכול לסבול את אווירוּתה הטהורה של ההוויה הרוחנית הזאת והריהו מתבּל אותה כפעם בפעם ביסודות שאינם רוחנים למדי – דבר, הממלא את הדיאלוגים שלו אינטרס והתרכזות-הנפש.

אם משום אוזו סיבה שהיא לא בא לידיכם מימיכם ללמוד את אפלטון במקורו והרי אתם באים ללמוד את תורתו מפיו של אחד מתלמידיו וחסידיו הרי אתם מתפלאים לריקניות שבה ולחוסר תוכנה.

צאו וראו את ספרו עב-הכרס של נאטרופוס, אותו הספר שהוא מפורסם לשבח לכל הדעות, וידעתם את הערך שיש לה לתורתו “המנופה” של אפלטון.

בכלל – אידי דאתינא להכי – יש להשתמש בדבר זה תמיד כשאנו באים לנתח את ה“אידיאות” של כל פילוסוף מפורסם: לשאוב את תורתם לא רק מפיהם הם אלא גם לראותה בהרצאותיהם השונות של תלמידיהם, של אלה היותר כרוכים אחריהם והיותר ישרים בלבותיהם.

כך רק כשאנו משתחררים מהשפעתו האישית ומכשרונו של המחבר והרי אנו נשארים פנים אל פנים את ה“אמת” שלו כשהיא ערומה (התלמידים מאמינים תמיד, שרבם היה נושא איזו “אמת” בחובו והם באים ומגלים אותה לנו כמוֹת שהיא), נעשה לנו למדי עד כמה אין כל ממש בכל ה“מחשבות” היסודיות ואפילו של אלה הפילוסופים המפורסמים לשבח.

ויותר ברור אנו רואים את הדבר כשאנו מוצאים את תלמידיהם הנאמנים להם יושבים ודורשים במסקנות שהוציאו מההנחות של רבותיהם: יכולים אנחנו להיות בטוחים, שיותר שתהיינה המסקנות הללו הגיוניות ויותר שתהא רוחם של התלמידים הללו ישרה – יותר יהיו פני הרב מלבינים מהם. חיבורו של אותו נאטרופוס גופא, מי שהיה באמת בקי גדול בתורתו של אפלטון, הריהו בכללו רֶדוּקציה עד אַבּסוּרדוּם של אידיאותיו של הרב.

אפלטון אינו בחיבורו זה של התלמיד אלא אחד הניאוֹקאנטיאנים האדוקים, אדם מלומד ומוגבל מאוד. שגמר באופן מצוין את חוק לימודוֹ באחת הישיבות שבהיידלבּרג או שבפרייבּוּרג. יחד עם זה הרי אנו רואים באותו ספר, שאידיאותיו ה“מנופות” של אפלטון לחוד וייחוסו האמיתי אל העולם ואל החיים לחוד והרי אלה שני דברים שאין להם כל שייכות זה לזה.

ואנחנו צריכים, שנקבל את אפלטון כמו שהוא, אותו אפלטון שאינו “מנופה”, אותו שיש לו סתירות רבות בדבריו גופא ויש לו קפיצות שונות בהגיונותיו, אותו, שיש לו מידות טובות ויש לו מידות רעות; וצריכים אנחנו כמו כן, שתהיינה מידותיו הרעות חביבות עלינו, לפחות כמו שחביבות אלו הטובות שלו לפחות – כי אפשר מאד, שטוב היינו עושים אפילו אם היינו מגוללים על ראשו אשמה אחת ושנייה שלא חטא ואת אחת ממידותיו הטובות היינו מחסירים ממנו. אפשר מאד, שלא הינו חוטאים בזה כל עיקר.

סוף סוף לא היה אפלטון אלא בשר-ודם פשוט, וכבשר-ודם פשוט – ודאי שלא היו זרות לו כל אותן המידות של בני אדם פשוטים ויש, לבטח, שיצרו הסיתהו לייחס לנפשו בשתיקה אל אחת המידות הטובות, שלגמרי לא היתה בו, ולכסות באותה שעה את אחת מאלו הרעות שלו.

וככה יש לנהוג גם במָארֵי דאורַייתא האחרים ובתורתם הם. מי יודע? אפשר, שאילו היינו נוהגים ככה, לא היה אותו ה“עולם האחר”, שאין לנו כל תקווה להתקרב אליו, כל כך רחוק מ“עמק העכור” שלנו.

מאוד יוכל היות, שאז היינוּ מוצאים גם אמיתות אחדות ודווקא אֶמפיריות – לאו דווקא כמו שקאנט חושב – שיש להן איזה יחס שהוּא לשני העולמות הללו גם יחד.

וגם שאלתו של פילאטוּס תאבד איפוא אז חלק גדול מבטחונה המנַצח. צריך היה פילאטוּס זה שיהא יכול לאמור: “ידי לא שפכו” – והלך ושאל “אמת מהי”? רבים היו לפניו ורבים לאחריו, שלא היתה להם כל תשוקה לטפל בדבר זה הרבה, והלכו ומצאו שאלות-חכם ואחר כך היו אוחזים בקרנות המזבח של הספקנות. אבל באותה שעה גופא הלא כל אחד ואחד יודע, שיֵש אמת – ולא זו בלבד אלא שיֵש אפילו, שכּל אחד ואחד יכול גם לסמן את אותו המושג שיש לו בדבר האמת, ולתת לה צוּרה קבועה באותה הבהירות והדייקנות, שהיו מניחות אפילו את דעתו של דֶקארט.

היכן גומרים הנסים? תאמר, שפוסקים הם באלה שכבר היו או שמצודתם פרוּשׂה גם להבא? ואם פּרוּשׂה – עד היכן היא פּרוּשׂה?