על מהות השאלה למה

למה אנשים שואלים שאלות כל הזמן? מה מסתתר בעומק השאלות שלנו ומה אנחנו באמת מחפשים, מה אנחנו רוצים לשאול?

סיבתיות ואקראיות

כשילד שואל את השאלה “למה”, הוא מנסה לברר “מה הסיבה” של הדבר שאותו הוא רואה. הילד מנסה להבין האם יש סיבה לדברים שהוא רואה או מרגיש, והאם קיים קשר סיבתי בין הדברים שמתרחשים במציאותו. הוא מנסה לברר ולהבין את מהות הקשר בין הדברים או האירועים השונים במציאות שלו. הוא שואל “למה” משום שקיים בליבו ספק, הוא לא בטוח האם לדברים יש סיבה או שהכל סביבו קורה באקראי.

הילד נאלץ להדחיק את השאלה ונותר עם ספק בליבו, אך כל עוד אינו מצא תשובה לשאלה שלו, היא תמשיך להציק לו מבפנים ותחזור אליו שוב בעתיד.

השאלה תחזור אליו בלבושים שונים. ומה הכוונה? כל שאלה שאנחנו שואלים את עצמנו מסתירה בתוכה שאלות אחרות, מהותיות יותר. למשל, כאשר הילד יתבגר מעט וישאל את עצמו: מה אני צריך לעשות כדי להצליח בחיים?

מהות השאלה היא האם יש קשר סיבתי בין המעשים שלו להצלחה שלו בחיים. האם יש רצף סיבות מסויים שיכול להוביל אותו להצלחה כלכלית, הצלחה בזוגיות או כל דבר אחר בחיים.

גם שאלות יומיומיות ושכיחות יותר מסתירות בעומקן שאלות מהותיות על החיים שלנו. גם כשאדם שואל את עצמו: מה עדיף, ללכת לים או לסרט? הוא שואל שאלה הבוחנת קשר סיבתי מסוים. השאלה ‘מה עדיף?’, בוחנת האם יש סיבות מסויימות שבגינן אנו אמורים לבחור אופציה אחת ולהעדיפה על פני אופציה אחרת. ואולי ההעדפה שלו היא אקראית לגמרי?

כשאדם סקרן לגבי דבר מסויים, גם אם זה רק משחק מחשב או תוכנית טלוויזיה, הסקרנות מתעוררת בתוכו כדי לגרום לנסות להתעמק ולהבין משהו פנימי יותר בתוכו. ומה שהאדם באמת מנסה להבין, זה את עצמו. האדם הוא אינסוף שמנסה להבין את עצמו, אינסוף שמנסה להבין מהו אינסוף, את מהות האינסוף.

מה שיותר פנימי, הולך ונהיה מופשט יותר.

ככל שהשאלה פנימית ועמוקה יותר, כך היא מופשטת יותר. ניתן להלביש את השאלה על מגוון רחב יותר של צורות מציאות, מכיוון ששאלה פנימית מתייחסת לחוקיות מסוימת, וחוקיות זה משהו שיכול לבוא לידי ביטוי דרך מגוון צורות שונות. למשל, חוקי הפיזיקה למשל באים לידי ביטוי דרך כל צורות המציאות הנגלות לחושים. החוקים עצמם אינם מוחשיים, הרי לא ניתן למשש את חוק הכבידה או את חוק שימור המסה.

ומי שיעקוב אחרי המבנה הפנימי של כל דבר, יראה שהדברים נעשים פשוטים יותר ככל שמתעמקים פנימה, החלקים נעשים מחוברים יותר עד שבעומק הפנימי ביותר, כל החלקים מתאחדים.

למשל הנוירונים במוחנו, מורכבים מחלקים הנקראים ‘מיקרוטובולים’ (“טובולים” מהמילה tube – צינור) כך שהמבנה הפנימי יותר הוא מבנה “צינורי”, מחובר יותר. החלקים מאוחדים יותר אחד עם השני. ואם ננסה להיכנס עוד יותר פנימה, נגלה שהמבנה נעשה “רשתי” ומאוחד אף יותר, עד שבעומק הכי פנימי, כל החלקים מתחברים יחד לדבר אחד.

באותו אופן בנויה גם ההיררכיה של השאלות שלנו. ככל שהשאלה שלנו היא פנימית ועמוקה יותר, כך היא מופשטת יותר וחסרת צורה מוגדרת. זו שהסיבה לכך שניתן “להלביש” את השאלה על מגוון רחב יותר של נושאים.

מה שאנחנו באמת רוצים לדעת זה האם יש תכלית שלמה ואמיתית לקיום שלנו.

כשאדם שואל את השאלה: האם ייתכן שיהיה שלום עולמי? מה הוא בעצם שואל, מהי מהות השאלה שלו?

הוא שואל האם יכול להיות רק שלום, בלי מלחמה, אך מה שהוא באמת מנסה להבין זה האם ייתכן להרגיש רק טוב בלי רע, או להבין האם יש משהו שיש בו רק יתרונות בלי חסרונות, משהו מושלם = שאין בו שום חסרון. והשורש היותר פנימי של השאלה הוא האם משהו יכול להתקיים בלי הניגוד וההפך שלו?

ייתכן שהאדם שואל המון שאלות, אך הוא לא מבין מדוע הוא שואל את כל השאלות האלה, באופן לא מודע, הוא מנסה לברר לגבי החוקיות המופשטת. כי בתוך תוכו הוא יודע שאם הוא יגלה שהתשובה לשאלתו תהיה חיובית, שדבר אכן יכול להתקיים בלי הניגוד שלו, זה אומר שהוא יכול להרגיש רק טוב בלי להרגיש רע, זה אומר שהוא יכול להרגיש שלם, בלי שום חיסרון. זה אומר שיש לו תכלית אמיתית לקיום שלו.

ונחזור לשאלה של הילד, האם הכל אקראי או שהכול סיבתי? רב האנשים מעדיפים לשמוע שהתשובה היא שהכול סיבתי ולא אקראי, כי נראה להם שרק אם הם יגלו שהכול סיבתי, אז תהיה משמעות לחיים שלהם, כי עכשיו הם הבינו שיש סיבה לכך שהם קיימים.

אבל זה בכלל לא משנה מה התשובה לשאלה האם הכל אקראי או סיבתי, מה שחשוב זה שהתשובה תהיה חד משמעית, כזו שתותיר רושם ודאי ומוחלט ותעלים לגמרי את תחושת הספק מלבו, כי אם לא יוותר בו מאום מפגם הספק – החיסרון, אז הוא יחוש תחושת ודאות שלמה ומוחלטת, אז הוא כבר מצא את מה שהוא באמת רצה – להרגיש רק טוב בלי רע ולהיות מאושר מבפנים באמת.