החושים הפנימיים

חיבור מאת הלל צייטלין העוסק בהבנת החושים הנסתרים הפנימיים, על מהות המושג אינטואיציה ביהדות.

החושים הנסתרים

כשאנו רוצים להטעים את הדברים שאנו משיגים בהשכלה, להבליטם ולהדגישם, אנו משתמשים בציורים הלקוחים מן החושים והחושיות.

חוכמה: “ולבי ראה הרבה חכמה ודעת”.
הבחנה: “אוזן מלים תבחן וחך אוכל יטעם לו”.
הרגשת הטוב: “טעמו וראו כי טוב ה’”.
לימוד וידיעה: “לכו לחמו בלחמי”.
בינה: “שמעה אזני ותבן לה”.
געגועים לאלוהים: “צמאה נפשי לאלהים”.
קירבת אלוהים: “הוי כל צמא לכו למים ואשר אין לו כסף לכו שברו ואכלו בלי מחיר יין וחלב”.

ביטויים אלה אינם כמו שחושבים לפעמים, משל ומליצה, כי אם ציורים מדוייקים, מועתקים מן החושים החיצוניים אל החושים הפנימיים.

חכמה, בינה ודעת

החוכמה – עצם ההשכלה, עיקרה, שורשה, מקורה, ראשיתה, הנביעה הראשונה, ההיולי שבה, תמצית תמציתה, עמדתה בלי התפשטות לאורך ולרוחב, בלי תולדות ותולדות־התולדות; הגזע בלי הענפים הרבים המסתעפים ממנו; המעיין בלי הנהר הגדול המתפשט ממנו.

החוכמה היא הרעיון בראשית התגלמותו. אנו מרגישים בתוכנו, כי אור חדש ניגלה לפנינו. הרי זה הברקת הברק. הרגשה פנימית זו מתואמת בדיוק אל הראייה. אדם יושב בחושך, פתאום יבריק הברק והוא רואה. רעיון חדש ניגלה פתאום בנפש – ראיית החוכמה.

הבינה – הבנת דבר מתוך דבר. הרעיון מתרחב, מתעמק, מתפשט, מוציא ענפים, פרחים, עלים ופירות, תולדות, ותולדות התולדות. הדבר האחד מתפרט לפרטים ולפרטי פרטים. הרעיון הסתום, הכללי, ההיולי, מקבל צורה, ובפרטות צורות רבות (“בינה מצירת ציוריו” בקבלה). המעיין, היוצא מקודש הקודשים של החוכמה, מתפשט לנהר גדול (“רחובות הנהר”).

הרגשה שכלית פנימית זו, מתואמת בדיוק אל השמיעה, ראייה מקרוב, שמיעה מרחוק. “אינה דומה שמיעה לראיה”. הראייה היא תפיסת הדבר, השמיעה היא הד הדבר. אדם יושב כאן ושומע מה שמגיע לאוזניו. הרי כאילו מתרחק הדבר משורשו, מתגלגל ומתגלגל עד שמגיע לתוף האוזן של השומע. הבינה היא הרעיון בהתרחקו מן המקור, בהתרבותו, בהשתגשגו. “אחת דבר אלהים, שתים זו שמעתי”.

הדעת – הדעת היא קביעת הרעיון, תקיעת מסמרים בדבר, החלטתו, בירורו. ולפעמים, ההסכם להוציאו לפעולות. מזה ‘דיעות קבועות’, מזה ‘ישוב הדעת’. הרעיון מוקף מכל צד ונתפס היטב. הרגשה שכלית פנימית זו מתאמת גם אל הטעם, גם אל המישוש.

“דע את אלהי אביך ועבדהו” – הדעת היוצאת לפעולות. “אביך הלא אכל ושתה.. דן דין עני ואביון, אז טוב, הלא־היא הדעת אותי נאם השם”, הדעת בתור הנהגה.

מן הדעת במובן הייחוד הגשמי (“והאדם ידע”) לוקח הציור אל הייחוד הרוחני שברוחניים: “וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה’ הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד”.

מצבי הנפש הפנימיים שבפנימיים גם הם מתאימים בדיוק אל החושים החיצוניים ואל החושיות.

“אם חפצים אנחנו” אומר שלאֶגאֶל בהרצאותיו על הפילוסופיה של השפה, “למצוא עוד פעם באותו האלף-בית של ההכרה, אשר היסודות הפרטיים בו מתאחדים להברות ולמלים ואשר האלוהים בעצמו אבן־הראשה בו, את ההתחלות הראשיות של המדע הגבוה, עלינו לראות בהרגשת הרוח את המרכז של כל ההכרות שלנו וניקרת היחוד של כל הנשגב.

אהבה, אמונה ותקווה

כבר ציינו רבים את האמונה, את התקווה ואת האהבה בתור ההרגשות היסודיות של הניצחי. אם משיגים אנו אותן ההרגשות היסודיות, תכונות או מצבי הכרה, בתור מדע או תפיסה, או אם משיגים אנו אותם, למיצער, בתור כלי השערה של האלוהי, עלינו להשוותם, בין בנידון זה ובין ביחס אל כל צורה עצמית להם, אל החושים החיצוניים ואל כלי החושים ההם. האהבה בראשית המגע המרעיד, בכוח המושך הרצוף, ולבסוף, בייחוד השלם, מתאמת אז אל עצם חוש ההרגשה החיצוני. האמונה היא-היא השמיעה הפנימית של הרוח, המביאה לנו ידיעה ממקום גבוה. התקווה היא העין, אשר באורה העמוק היא רואה את העצמים הנמצאים במרחק רב ממנה ושלהם תתגעגע, כאילו הם עומדים וניצבים לפניה”.

 

האינטואיציה: החוש הרוחני הפנימי.

כל התגלות פנימית, כל הסתכלות בתוך עצמו, כל השתקעות בעומק עצמי, כל ראייה מאחורי הפרגוד של ההכרה, כל הופעה רוחנית פתאומית, כל מה שאנו קוראים אינטואיציה, הרי זה בעצם חוש נסתר, המקביל בדיוק אל חוש־הראייה החיצוני.

יפה הסביר את דבר האינטואיציה אחד מגדולי הפילוסופים של אמריקה:

כערך התפיסה החושית של האדם למהותו החושית ואוצר ההכרה החושית שלו, כך ערך האינטואיציה ביחס אל המהות הרוחנית ואוצר ההכרה הרוחנית של האדם. הרי זו חוש רוחני פנימי, אשר על ידו נעשה האדם כלי קיבול להתגלות האלוהים והדעת אותו, ואת סודות החיים והטבע, מתאחד עימו מתוך הכרה ומתקרב אליו, ועל ידי זאת הוא מכיר את טבעו־הוא האלוהי, את היותו בן אל ואת בכורת הרוח אשר לו. בכורת הרוח הזאת, הארה פנימית זו, אשר תצא מכוח אל הפועל על ידי התפתחות האינטואיציה ושיכלולה בעזר האלוהות, נותנת לנו את האפשרות לחדור עמוק לתוך עצם מהותם, סגולותיהם וטיבעיהם של כל הדברים, אשר נשים לב להם לדעתם ולבוא עד תמציתם. האינטואיציה הינה חוש פנימי, הפתוח לקראת כל ההשפעות וכל ההופעות ממש ככל החושים הפיזיים, ומשום שיש לאינטואיציה הכשרון המיוחד להבין באמיתות הדברים על ידי אמצעים שהם בבחינת ‘כלי ראשון’, מבלי היותה מושפעת מאיזה מקורות־הכרה חיצוניים, על כן נכנה אותה בשם הסתכלות פנימית. כל התורות, ההתגלויות וההופעות הפנימית יסודן בהכרה הכשרון הרוחני הזה, עם כוח־התפיסה שלו וכוח הקליטה שלו. ההתדבקות השלימה ובעלת־ההכרה ברוח האב הנצחי, שהורתה ולידתה בביטחון הכי עמוק ובגעגועים הכי חזקים, מפלשת מבואות וקורעת חלונות ברוח בעזרתו של אותו החוש הפנימי, עד כי ההארה הפנימית נעשית בלתי־אמצעית, יונקת ממקור הדעת האלוהית היותר עליונה ומשתתפת בעבודה עם האנרגיה של האלוהות הכל־יכולה. על ידי כן, נעשה האדם חוזה וחכם הרזים.

אינטואיציה זו, במידה גדולה או מעטה, יש לפילוסופים אמיתיים, למשוררים בחסד עליון, לאמני אמת, לכל אלה שלא הטכניקה הטובה שלהם הרימה אותם למעלה ראש, כי אם הרוח שבהם יצר יצירות נצח. אינטואיציה זו מצלת אותם מן השגיאות ומן הטעויות, מראה להם את המקום שבו שמיים וארץ יישקו, פותחת לפניהם אופקים רחבים וגדולים, מביאתם לעומק־רום ועומק שאול, מגוללת לפניהם את ספר העולם והם קוראים מחשבות עליון.

לכל אלה מתגלה אינטואיציה זו, לרוב, בתור הרגשה פנימית, בתור אמת פנימית שאינה צריכה לראייה, בתור מחשבה או בתור ציור.

אבל יש אנשים, והמה מועטים, אשר אינטואיציה זו מתגלה להם בתור מראה וחזיון. מה שאחרים חושבים ומרגישים הם רואים כמו בעיניים החיצוניות ממש. מה שבא לאחרים בתור שכל או בתור הרגשה עמומה, בא להם בתור דבר נעשה או הולך ומתהווה בפרטי־פרטים.

ראייה מעין זו יש, לכאורה, לחולי־רוח והיא רק חזון תעתועים, לפי שראייתם היא רק רפלקסיה של החושים החיצוניים ויצירת הדמיון של הרוח החולה.

אבל ראייה אמיתית כזו יש לבני־עליה שהם מועטים, לעולים בפרדס, צופים בעינו של עולם ומחפשים גינזי נסתרות.

המדע המטריאליסטי או גם המדע האידיאליסטי השיטחי, המסתפק רק בפורמולות מטאפיסיות מופשטות ורואה בהן פתרונן של חידות העולם, מערבב במכוּון את שני מיני הראייות האלה: את הראייה של חולי־המוח ואת הראייה של בעל המסתורין; אבל באמת הראייה הראשונה: ראיית החולי, באה מן המוח החולה, והשנית: ראיית המסתורין באה מן אינטואיציה עמוקה שבעמוקות. יותר נכון, מן הציפיה, אשר בהילוות לה כוח־מדמה עשיר בתמונותיו ונשגב בשאיפותיו, הרי היא רואה את האמת הגמורה, התוֹכית, הסודית או גם את המעשה הרחוק במקום ובזמן בתמונות חיות, לפעמים בתור משלים ולפעמים בתור עצם ההשגות.

אמת היא, שיש לנהוג זהירות גדולה בהתגלויות אלה, לפי שלפעמים החיים הרוחניים התכופים והאינטנסיביים יותר מדי מולידים הופעות נפשיות שאינן בריאות כל צורכן. המדע השיטחי רואה הופעות אלה, והוא מוציא מהן משפט על עצם תכונתן של ההתגלויות הללו ופוסל אותן. ובאמת שני דברים הם: ההתגלויות לחוד, וההופעות הבלתי ראויות לחוד. ההתגלויות באות ממקור האמת, וההופעות הבלתי ראויות, מן ההתאמצות הרוחנית היתירה, מן ההריסה לעלות, מן הכלים שלא יכלו לסבול גודל האור.

לפיכך, צריך כל מי שמרגיש בעצמו נטייה אמיתית (לא דמיונית וחולנית) למסתורין, להסתכל תמיד בעצמו, לבקר תמיד את עצמו, להתרגל בחיטוט ובניקור פנימי, כדי שיוכל לבור את הבר מן התבן, את חזון האמת מתעתועי החושים, את הנצח מתעתועי החולף ועובר.

מדרגות רבות להתגלויות אלה: תחילתן החלום, סוֹפן חזון האמת אשר לחוזי־יה. שלבים רבים לסולמו של יעקב שהוא “מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה”.

מי יעלה בסולם? רבים הציצו ונפגעו, רבים הכניסו ראשיהם בין הרים גדולים אשר רוצצו את גולגלתם. רבים עלו במעלות אחדות, נפלו אחורנית ומפרקתם נשברה.

“מי יעלה בהר ה’ ומי יקום במקום קדשו? נקי כפים ובר לבב”.

לשם עלייה זו, צריך אדם שיהיה, מלבד בעל אינטואיציה נשגבת מטבעו, גם זך החיים וגדול הרעיון, איש אשר מחשבתו דבוקה באלוהי אמת.