מציאות ומציאות החיצונית

מאמר מאת הפילוסוף דיוויד יום, מתוך ספרו - מסכת טבע האדם. על המושגים מציאות ומציאות חיצונית.

טרם נעזוב נושא זה, אולי לא למותר יהא לבאר את המושגים – מציאות ומציאות חיצונית, שגם בהם כרוכים קשיים, בדומה למושגים של החלל והזמן.

בדרך זו, כשנרד לעומקם של כל המושגים המיוחדים, שפשר להם לקנות שביתה בשכילתנו, נהיה מוכנים היטב למבחן הדעת והאומדנות.

מציאות

אין לך רושם או מושג ממין כלשהו, הנתון מתן כלשהו לתודעתנו או לזכרוננו, שלא יושג בחינת נמצא. וגלוי שתודעה זו היא המקור שממנו שאובים המושג והביטחון השלמים בדבר ישות.

לפנינו דילמה ברורה ומכרעת ביותר שניתן להעלות על הדעת.

מאחר שלעולם אין אנו נזכרים באיזה מושג או רושם, בלי לייחס לו מציאות, הרי מן ההכרח שיהא המושג “מציאות”, תוצאה של אחת משתי האפשרויות הבאות: האחת – שאוב מרושם מובחן המחובר אל כל תפיסה או כל מושא של מחשבתנו, והשנייה – זהה ממש עם המושג תפיסה או מושא.

דילמה זו נובעת מהעיקרון האומר שכל מושג נובע מרושם דומה, ואף ההכרעה שנכריע בין שתי האפשרויות המוצעות אינה מוטלת בספק כלל.

לא רק שאין שום רושם מובחן שיהא נלווה על כל רושם ועל כל מושג, אלא אף סבור אני שאין בכלל שני רשמים מובחנים המחוברים זה אל זה חיבור בלתי ניתק. אף אם תחושות מסויימות מאוחדות לעתים יחד, עד מהרה מוצאים אנו שהן מניחות מקום להפרדה, ואפשר שהן להיות מוגשות לחוד.

וכך, אף על פי שכל רושם וכל מושג העולה בזכרוננו נסקר כנמצא, אין מושג המציאות שאוב מאיזה רושם מיוחד.

ללמדך: מושג המציאות אינו אלא המושג של מה שאנו משיגים כנמצא. לחשוב סתם על דבר מן הדברים, ולחשוב על כנמצא, אין ביןזה וזה ולא כלום. מושג זה, כשהוא מחובר אל המושג של איזה מושא, אינו מוסיף עליו כלום. כל מה שאנו משיגים, הרינו משיגים כנמצא. כל מושג שאנו מעלים, אינו אלא המושג של “יש” כלשהו. והמושג של “יש” כלשהו, הוא כל מושג שאנו מעלים.

כל הכופר בכך חייב לציין את הרושם המובחן ההוא שממנו שאוב המושג של ישות, וגם חייב הוא להוכיח שרושם זה בלתי ניתן להפרדה מעל כל תפיסה שאנו מאמינית שהיא נמצאת. ורשאים אנו להחליט בלי פקפוק שדבר זה בגדר הנמענע.

מה שאמרנו בנוגע לאבחנה בין מושגים, ללא כל הבדל בממשות, לא יהיה לנו כאן לעזר משום בחינה. הבחנה ממין זה יסודה במיני הדומי (דומה) השונים שיכולים להיות קיימים בין אותו המושג הפשוט עצמו ובין מושגים שונים.

אולם מן הנמנע שיוגש לפנינו מושא הדומה לאיזה מושא מבחינת מציאותו והנבדל ממושאים אחרים מבחינה זו עצמה. לפי שכל מושא המוגש לפנינו, מן ההכרח שיבא נמצא.

מציאות חיצונית

שכילה דומה תעמידנו על טבעו של המושג “המציאות החיצונית”. ידוע לנו שהפילוסופים מודים פה אחד, והדבר ברור כל צרכו גם מעצמו, שלעולם אין שום דבר נוכח בדרך של ממש לפני רוחנו זולת תפיסותיה, כלומר, רשמיה ומושגיה. ושהמושאים החיצוניים נודעים לנו רק על ידי התפיסות שהם גורמים. לאהוב, לחשוב, למשש, לראות, כל זה אינו אלא לתפוס.

והנה, מאחר שלעולם אין שום דבר נוכח לפני הרוח זולת התפיסות, ומאחר שכל המושגים שאובים מתוך משהו שהקדים להיות נוכח לפני הרוח, יוצא שאי אפשר לנו כלל להשיג או להעלות מושג של דבר מה השונה במינו מן המושגים ומן הרשמים.

נכוון את תשומת הלב שלנו אל מחוץ לעצמנו ככל האפשר, נאיץ בדמיוננו להמריא עד שחק או עד ירכתי תבל, ולמעשה לא נפסע אפילו פסיעה אחת מחוץ לעצמנו, ולא נוכל להשיג כל מציאות זולת התפיסות שהופיעו בתחום צר זה. זהו עולמו של הדמיון, ואין מושג בין מושגנו זולת מה שנוצר בתוכו.

אל השגה של מושאים חיצוניים, כשהם משוערים כשונים במינם מתפיסתנו, נתקרב ביותר על ידי שניצור לנו מהם מושג יחסי, בלי שנתאמר לעמוד בסודם של המושאים בעלי היחס.

בדרך כלל אין אנו מניחים שהם שונים במינם, אלא רק מייחסים להם יחסים, קשרים והתמדות שונים. אולם על כך נרחיב את הדיבור בהמשך.