האם פסיכולוגיה היא מדע?

פרופ' ישעיהו ליבוביץ הדן בשאלות: האם פסיכולוגיה היא מדע? ואיזה סוגי שאלות עונות להגדרה של שאלה מדעית?

“המדע” אשר עליו ידובר כאן הוא תרגומו העברי של “science”. הוא אינו זהה עם מושג “המדע” של ההגות העתיקה (“האפיסטימי”) או של ימי הביניים (הדבר שאליו נתכוון הרמב”ם כשכתב את “ספר המדע”).

“המדע” ההוא היה שם נרדף ל”חכמה בינה ודעת”, ואין היום מי שיחלוק על כך שבפסיכולוגיה משוקעות הרבה חכמה והרבה דעת. אולם המונח “מדע” במשמעות של “science” מוסב בעיקרו על מדע-הטבע של התקופה החדשה ומועבר על שטחים אחרים של הגות ועיסוק רוחני ומעשי, הטוענים לביסוס על מדע-הטבע או להסמכה לשיטותיו, להישגיו ולתקפותו.

התשובה על השאלה: האם הפסיכולוגיה היא מדע במובן שהוגדר לעיל? – אין משמעותה מתן ציון “טוב מאוד” או “מספיק בקושי” לפסיכולוגיה.

גם העונה בשלילה על שאלה זה אינו מנמיך את רמת ערכה של הפסיכולוגיה. “מדע” ו”לא-מדע” אינם ציונים לשבח או לגנאי. מדע מצד אחד, וצורות אחרות של הגות ופעילות רוחנית מצד שני הם קטגוריות שונות, שאינן ניתנות להשוואה מבחינת עדיפות זו מזו. אמנות, שירה, מוסר, מדיניות והרבה גילויים אחרים של שאר-רוח שבאדם הם בעלי חשיבות עצומה, עד כדי חשיבות חיונית לאדם, אף-על-פי שאין הם ניתנים להיכלל בקטגוריה : “מדע”. כאן מדובר על איכויות שונות, שאינן ניתנות להערכה כמותית-השוואתית.

המדע הוא דבר חדש, שגילו אינו כגיל התבונה האנושית וההכרה האנושית, שמהן נובעים גם כיוונים חשובים אחרים של הגות האדם. האדם הוא מטבעו הביולוגי ומתחילת הווייתו יצור אינטליגנטי, ואילו המדע אינו טבוע במהותו אלא הוא המצאה של האדם – והמצאה שאינה עתיקת-ימים. המדע במובננו אנו – כ-“‘science” , התחיל להתגבש לפני כ-400 שנה בקירוב.

“המדע” הוא ביטוי לשימוש ספציפי בתבונה האנושית, וסימנו המובהק אינו תכנו אלא המיתודה הספציפית שלו. כל מה שמטופל באותה מיתודה, מה שניתן להשיג באותה מיתודה ומה שמושג בפועל באותה מיתודה- זהו מדע.

דברים אשר אין המיתודה המדעית ניתנת לאפליקאציה עליהם, או שמושגים בדרך אחרת, אינם בגדר מדע – ואין בכך שום קשר לבעיית חשיבותם או ערכם. הספק בדבר טיבה המדעי של הפסיכולוגיה אינו אלא הספק, אם המיתודה המדעית ניתנת לאפליקאציה על הבעיות והמשימות של הפסיכולוגיה. בתשובה על השאלה הזאת בלבד תלויה ההכרעה בדבר היות הפסיכולוגיה מדע או לא-מדע.

אין צורך לגולל כאן את מכלול הבעיות של מהות המיתודה המדעית, הבעיות שבהן עוסקת הפילוסופיה של המדע.

לצרכי דיוננו, הדיון בטיבה המדעי של הפסיכולוגיה, די בבירור שתי בעיות, שהן למעשה אחת : מה ניתן בכלל להיות נושא לשאלה מדעית?

בירור זה הוא המכריע, כי עיקרו של המדע אינו בתשובות שהוא נותן אלא בהעמדת השאלות הנכונות. על שאלה נכונה מתחייבת התשובה לפעמים ממילא ; ולפעמים מעבירה העמדת שאלה נכונה את הדיון אל פסי החיפוש של האמצעים המיתודיים הנאותים למציאת הפתרון, ולפעמים מתגלה שלא תיתכן כלל תשובה עליה, מאחר שהיא מביאה לידי אנטינומיות ופאראלוגיזמים. אנו שואלים: מה ניתן לשאול כשאלה מדעית ?

ואנו עונים בשני דברים :

א. שאלה מדעית – להבדיל משאלות רבות כבדות-משקל ורבות משמעות, שאינן מדעיות – ניתן לשאול רק בדבר ששייך לרשות-הרבים של הבחינה, הבדיקה וההכרה; לשון אחרת – רק על מה שהגישה המחקרית אליו פתוחה במידה שווה לכל אדם בעל אינטליגנציה מספיקה, להבדיל מדבר שאינו יכול להיות גלוי וידוע אלא לבעליו או ליחידי סגולה, כגון דברים שבהכרה אינטואיטיבית או מיסטית; לשון שלישית – רק על דברים שהעוסקים בהם עשויים להימצא בקומוניקאציה ביניהם על בסיס של אפשרויות שוות של ההכרה.

אנו יכולים, למשל, לעסוק במחקר המדעי של השולחן אשר לפנינו – מבחינת הרכבו המאטריאלי-כימי, מבחינת תכונותיו הפיסיקאליות, מבחינת צורתו, מבחינת הטכנולוגיה של תעשיית-הרהיטים, מבחינת מחירו בשוק, מבחינת שימושו בחיי יום-יום, וכיוצא באלה.

מחקר זה אפשרי מבחינה עקרונית במידה שווה לכל באי-עולם. אם פלוני מצוי בין האנטיפודים ואינו יכול לבדוק את השולחן הזה – אין מניעה עקרונית שיבוא ויחקור: אם אלמוני אינו יודע כימיה ואינו יכול לחקור את הבעיה המאטריאלית של השולחן – אין מניעה עקרונית שילמד כימיה ויחקור.

והוא הדין לגבי גופי, שאף הוא יכול לשמש אובייקט למחקר מדעי, שאפשרי במידה שווה לכל אדם. אין ביני ובין אדם אחר כל הבדל מבחינת האפשרות של ההכרה האנאטומית והפיסיוליגית של גופי, ואין לי שום יתרון על אדם אחר מבחינת הכרה זו. אין אני יכול לדעת על האנאטומיה והפיסיולוגיה של גופי יותר מאשר יכול לדעת עליהן כל אחד אחר, וכל אדם יכול לדעת על גופי כל מה שאני יכול לדעת עליו. מבחינת אפשרות ההכרה המדעית אין אדם קרוב לגופו יותר מכל אדם אחר.

אולם בו ברגע שאני אומר שאני חש כאב בבטני בטל השוויון ביני ובין בניאדם אחרים לגבי הכרת עובדה זו. כי את הכאב הזה – אני לבדי חש, ואין אדם בעולם שחש אותו או יכול לחוש אותו, ואין מיתודה שתקרב אותו לתחושה זו.

והוא הדין לגבי העובדה שאני מתכוון ברגע זה לשכנע את שומעי : כל שומעי הוא עד לכך שאני פולט מלים ודיבורים שיש בהם (או שאין בהם) כדי לשכנע, אולם רק אני תופס כנתון עובדתי את המגמה והרציה שמאחורי מלים ודיבורים אלה, ואילו השומע יכול רק להאמין במציאותן של מגמה ורציה אלו, אך לעולם לא יוכל לתפסן תפיסה ישירה. והוא הדין לכל תוכן של מה שנקרא פסיכולוגיה. בה בשעה שכל אובייקט של מחקר מדעי הוא בחינת publica res (רשות הרבים), כל אובייקט של הפסיכולוגיה הוא בחינת res privata (רשות-היחיד).

ב) כל הקטגוריות המדעיות הן קטגוריות כמותיות. אין היגד בדבר קשרים ויחסים בין דברים היכול להקרא “מדעי” אלא אם הוא ניתן לרדוקציה ליחסים כמותיים.

אם אני משתמש בהיגד מדעי במונח “גדול”, כגון: “א’ גדול מב'”, הרי גלומה בכר המשמעות “גדול בכך וכך” (ביטוי מספרי) או “גדול פי כך וכך”, בין אם אני יודע את המספר הזה, בין אם אין אני יודע אותו באותה שעה ; ואם אין משמעות זו גלומה ב”גדול” – אין לו משמעות מדעית כלל.

והוא הדין באמרי “כבד”, או “רחוק”, או “חם”, או “מתח גבוה”, או “לחץ חזק”, וכדומה. אמנם ייתכן, למשל, שבשעה שאני כאסטרונום משער שערפילית פלונית מרוחקת מן הארץ יותר מערפילית אלמונית, עדיין אין בידי מיתודה המאפשרת לי למדוד את המרחקים הללו, אולם אני יודע שקיים מספר מסויים – פי 2, פי 75.8, פי 4323, פי מיליון המבטא את מה שאמרתי, ואם לא נתכוונתי למספר כלשהו – לא אמרתי כלום. אם יש חילוקי-דעות בדיון מדעי – עתידה, בסופו של דבר, מדידה כלשהי להכריע במחלוקת.

אולם כשאני אומר שמאכל א’ ערב לחכי יותר ממאכל ב’ – אני יודע בדיוק מה שאמרתי: בטאתי עובדה פסיכולוגית, שיש בכוחה לקבוע את התנהגותי, אולם אין אני יכול לענות על השאלה : פי כמה אתה מעדיף את א’ על פני ב’ ? התשובה נמנעת לא משום היעדר אמצעי טכני למדידה אלא משום העדר מובן לשאלה.

אם יעקב אבינו “אהב את יוסף מכל בניו”, היה לעובדה הפסיכולוגית הזאת משמעות עצומה, ובעקבותיה נתגלגלו הדברים וירדו אבותינו למצרים ; אולם אין מובן לשאלה, בכמה אחוזים רבתה אהבתו של יעקב ליוסף מאהבתו לנפתלי, או איזה הפרש מבחינת סדר-הגודל היה בין שתי האהבות הללו.

אם חושק אדם באשה מסויימת ולא בחברתה – ייתכן שעובדה זו תהיה גורלית לאיש ההוא ולשתי הנשים גם יחד, אולם אי-אפשר לתת לה ביטוי מספרי. אם מה ש”נאה” בעיני “מגונה” בעיני חברי, אם אני אוהב בראמס וחברי אוהב רוק-נ’-רול, אין שום מדידה יכולה להכריע בינינו. נמצאנו למדים, שאי-אפשר להפעיל לגבי המציאות הפסיכולוגית את הגישה הכמותית המדעית, כי נושאי הפסיכולוגיה הם איכויות ולא כמויות.

בסופו של דבר נמצא שבשני דברים לפחות – שהם עקרוניים ויסודיים – חורגת הפסיכולוגיה מן ההיתפסות במיתודה המדעית: שנושאיה שייכים לרשות-היחיד ולא לרשות-הרבים של הידיעה וההכרה, ושאינם ניתנים למדידה ולהערכה כמותית. שלילת ההכללה של הפסיכולוגיה במדע (במובנם של מדעי-הטבע) נובעת לא רק מכך, שאי-אפשר לענות באמצעות המיתודה המדעית על השאלות המוצגות בפסיכולוגיה: אי-אפשר לשאול בתחום הפסיכולוגיה שאלה “מדעית” !

יש סבורים, שאפשר ל”הציל” את “מדעיותה” של הפסיכולוגיה על-ידי שיחרורה מן הגורם “הפסיכי”: פסיכולוגיה “מדעית” נמנעת מלהשתמש בקטגוריות המתייחסות לאיכויות, שאין האדם מכיר אותן אלא הכרה סובייקטיבית מתוך הסתכלות פנימית בעצמו, והיא מגדירה את עצמה כמחקר “התנהגות”.

התנהגותו של אדם שייכת ל”רשות-הרבים” של ההסתכלות, התצפית, הבדיקה האובייקטיבית והניסוי, ולא זו בלבד, אלא שהיא מתגלית בעובדות ובתופעות הניתנות למדידה. לפיכך נראית פסיכולוגיה כזאת כמקיימת את תנאי-היסוד של מחקר “מדעי” (במובנם של מדעי-הטבע).

לכאורה אפשר אפילו להצביע על אנאלוגיה בין פסיכולוגיית-ההתנהגות הזאת לבין האסטרונומיה הקדם-ניוטונית, שהיתה קינמאטיקה טהורה : היא, אמנם, לא כללה היגדים בדבר “כוחות” המפעילים את תנועת גרמי-השמים ולא יכלה לדעת, למשל – ששלושת חוקי קפלר ניתנים לרדוקציה לאחד, שהוא משותף להם ולחוקי-הנפילה של גאלילאי, וכן לא היתה יכולה לגלות את נפטון על-סמך ההפרעות במהלכו של אוראנוס (אילו הועמדה תופעה זו לפניה).

ואעפ”י כן היתה מדע, שהרי היתה יכולה לחשב מראש ליקויי חמה ולבנה, וכן ניתן היה על סמך חוק-קפלר השלישי להגיד מראש את זמן הקפתו של כוכב לכת חדש (היפותיטי), הנמצא במרחק מסויים מן השמש.

והוא הדין לגבי הכימיה הקלאסית – הכימיה של המאה ה19 שקדמה להכרת המהות והמכאניזם של הקשר הכימי. כיוצא בו, מתיימרת אסכולה פסיכולוגית מסויימת להיות “מדע” כאחד ממדעי-הטבע, באשר היא עוסקת בהתנהגות, שהיא מכלול של עובדות אובייקטיביות, תצפיתיות וניסוייית, המתוארות תיאור כמותי, ומהן ניתן להסיק “חוקים”, המאפשרים להגיד מראש את ההתנהגות.

אולם השוואה זו של הפסיכולוגיה למדעי טבע מסויימים או למדעי הטבע בשלב מסויים של התפתחותם, נראית מוטעית ומטעה.

התופעות התצפיתיות והניסוייות, המשמשות חומר למדעים הדסקריפטיביים (אסטרונומיה קינמאטית, כימיה קלאסית ודומיהן), הן-הן עצמן העובדות, שבהכללתן ובהסקת מסקנות מהן עוסק המדע ; ואילו תופעה התנהגותית אינה נעשית עובדה מוגדרת אלא על סמך פרשנות, המניחה – מדעת או שלא מדעת – גורמים “פסיכיים”, לא-תצפיתיים ולא-ניסויים, לתופעות אלו.

קפלר יכול היה לנסח את חוקיו על-סמך השוואה ישירה של מהלכי נוגה, מאדים, צדק ושבתאי, שהרי מובטח היה שאלה הם תופעות שוות סטרוקטורה, הניתנות להכללה.

לעומת זה אין אני יכול למיין את התופעות הההתנהגותיות של בני-אדם אלא על-סמך הנחת גורמים נפשיים סמויים המשותפים להן, ואילו התופעות כשהן-לעצמן אינן ניתנות להכללות ולגזירת חוקים מאחר שאיני יודע – למרות הדמיון שבתופעות – אם אמנם סטרוקטורה אחת להן.

שני בני אדם משמיעים קול צחוק ומלווים אותו בז’סטיקה ומימיקה מתאימה: באחד מבטאה התנהגות זו בידוח ועליזות, בשני – מגמה של שחקן לביים בידוח ועליזות. שני המקרים שונים מיסודם, ושום מסקנה משותפת אינה ניתנת להיגזר מהם.

בכל סיסטמאטיקה של התנהגות ובכל מערכת-חוקים הנגזרת ממנה אני מכניס על-כרחי הנחות שאינן מבטאות ידיעה אובייקטיבית אלא אמונה אינטואיטיבית בטיבה ומשמעותה של התנהגות זו. לפיכך אף פסיכולוגיה התנהגותית, בסופו של דבר, תלויה בקטגוריות שאין למדעי-הטבע אחיזה בהן.

שלילת קירבתה של הפסיכולוגיה למדעי-הטבע אין פירושה ביטול ערכה וחשיבותה של הפסיכולוגיה. הכרה והבנה מעמיקה ביותר בעצמו ובזולתו קונה האדם על-ידי הגות בדרכים שאינן “מדעיות”, המתגלמות בתחושה ובאינטואיציה, באמפאתיה ובסימפאתיה, בהתרשמות בלתי-אמצעית מעובדות וממעשים. ביטויים לכל אלה נמצאים בספרות, בשירה ובאומנות ובצורות שונות של הגות פילוסופית. להן קרובה הפסיכולוגיה יותר מאשר למדע.