ביטחון עצמי יהירות והרמב”ם

קטע עמוק וחודר, ויפה ומאיר עיניים שכתב ניר שטרן - על ביטחון עצמי, יהירות, שכל, אמונה והרמב"ם.

הרב וולבה פעם אמר שכשתלמיד בא ואומר לו אין לי בטחון עצמי, האמירה היא לפי האמת אין לי שכל.

השכל רואה. אם הוא מפחד לסמוך על עצמו הוא כבר מפסיק לראות. לראות זה לראות ברור, אני יודע בוודאות שזה ככה ואני אסביר לך ואלמד אותך כאילו אני הרמב”ם.
הרמב”ם בעצמו אומר דע שכך וכך, ואין בזה ספק, ומי שלא חושב ככה הוא טיפש. ואני יודע את האמת מסברת עצמי, בלי מורה, ואין לי ספק. וגם הוא היה רק בן אדם עשוי חומר, ילוד אשה, שיכול לטעות.

בהקדמה לחלק ג’ הוא כותב:

מחובר אל היותי גם כן בעל סברא במה שנודע לי ממנו, ולא באתני בו נבואה אלהית להודיעני שכן נתכוון בענין, ולא קבלתי מה שאאמינהו בו ממלמד; אבל הורני הכתוב בספרי הנבואה ודברי החכמים, עם מה שאצלי מן ההקדמות עיוניות, שהענין כן בלא ספק, ואפשר שיהיה הענין חלופו ותהי הכונה דבר אחר

הוא אומר: “העניין כן בלא ספק.”
ומייד ממשיך: אבל יכול להיות שאני טועה לגמרי.

השכל חייב להאמין בלי ספק למה שהוא רואה. ואז הוא גם מתבטא בסגנון “יהיר”, אין לו ספק שמה שהוא אומר זה האמת. אבל אחרי כל זה האדם גם יודע שזה רק מה שהשכל שלו רואה, ואולי הוא עיוור גמור ואין לו מושג שהוא עיוור, וחולה בעיניים, ורואה אדם כעמוד ועמוד כאדם. זה לא סותר את האמונה הבטוחה בשכל. כי אין לי אלא השכל.

אם יודעים את זה, זה כבר לא יהירות.

אני חייב לבטוח לגמרי בשכל שלי ולהאמין שהוא האמת, כי אם אפקפק בשכל הרי אינני יודע שום דבר ברור, ונעשיתי סתם בהמה נטולת שכל לגמרי. לכן אני מאמין לו בלי ספק, כי אין לי ברירה.

לגבי השאלה אם הוודאות שלי תואמת למציאות או שהיא הזיה גמורה, אין לי דרך לדעת, אבל אני לא אעזוב בגלל זה את הוודאות הגמורה שהשכל שלי יודע ברור את האמת. כי השכל הוא כל מה שיש לי. אדם זה חיה עם שכל, הוא חתיכת שכל, בלי שכל הוא נמחק. ושכל זה עין, עין וודאי לה שעכשיו יום ולא לילה, למרות שאולי סיממו אותי ואני בהזיה. אם אני כל הזמן אקח בחשבון שאולי אני בהזיה, תמיד לא אדע אם יום או לילה ואהיה אפס גמור. לכן אני עובד עם הוודאות שאם אני רואה שמש אז בטוח לגמרי שעכשיו לא לילה. רק כי אחרת לא אעבוד בכלל, לא אחיה. לא בגלל שאני באמת סרגל מוחלט של אמת מוחלטת.

הרי מה שהייתי בטוח לחלוטין שהוא אמת כשהייתי בגיל ארבע עשרה, זו לא אותה אמת שאני בטוח בה בגילי עכשיו. אני מקווה מאוד שעוד עשרים שנה אהיה בטוח באמת שונה ממה שעכשיו. אחרת זה רע מאוד. אם האמת שלי משתנה עם הגיל הרי אינה מוחלטת.

האמת היא אני, כלומר השכל שלי הוא אני, אני עשוי מחתיכת שכל. הגדרת האדם הוא חי משכיל. אם אני גדל גם האמת שלי גדלה, כי השכל שלי גדל. ואם אני קטן ומעורער גם האמת שלי היא כזו, ועדיין יש לי רק את השכל שלי ומה שהוא רואה, יש לי את האמת שלי כוודאות מוחלטת, כי זה אני עצמי, אין זולת זה, ולכן אני חייב לבטוח בה וללכת איתה ביהירות, כלומר בוודאות גמורה, בלי “צניעות” של גמגום וחוסר החלטיות, בלי חוסר בטחון עצמי.

אחד מגדולי הרבנים הסביר את ההבדל בין בית מדרש לאוניברסיטה

באוניברסיטה מדברים בנימוס, מקשיבים לשני, אומרים: אני מציע שכך וכך. בבית המדרש לא אומרים ‘אני מציע’, אלא אומרים זה ככה. נקודה. זו האמת. ואם אתה אומר אחרת ממני אתה מטומטם, אני אצעק עליך ואזרוק עליך כסא ואקטע אותך באמצע משפט, כי אתה מדבר שטויות. אני חי עד הסוף את העובדה שאני זה השכל שלי, ואם אני רואה שזו האמת אני אהיה חי רק אם ככה האמת, ואלחם על חיי כמו נמר.

לאתר של ניר שטרן לחץ כאן.