שלוש סיבות שהן אחת

ביאור מורה נבוכים חלק שני פרק מח. הרמב"ם מציין שיש להתבונן התבוננות מיוחדת במה שהוא הולך לומר, ואבאר העניין היטב.

ביאור לפרק מח, מורה נבוכים חלק שני.

ה’ הוא הסיבה הראשונה של כל דבר

פשוט הוא מאוד שכל דבר מתחדש יש לו סיבה קרובה חדשה אותו, ולאותה הסיבה סיבה, וכך עד שיסתיים הדבר לסיבה הראשונה לכל דבר, כלומר: רצון ה’ וחפצו.

מו”נ חלק שני, פרק מח

ונסביר כל אחת מהטענות בנפרד:

כל דבר שמתחדש – הכוונה לכל פעולה, כל תזוזה, כל נשימה, כל משב רוח, כל ויברציה וכל דבר שקורה.

יש לו סיבה קרובה חדשה אותו – לכל דבר שמתרחש יש סיבה שהובילה להתרחשותו, היא זו שגרמה לו להתהוות (להתחדש).

למשל: אני שואל את עצמי – מה בא לי לאכול?
התוצאה היא שכרגע אני שואל את עצמי שאלה. ומה הסיבה שעוררה בי את השאלה “מה בא לי לאכול?” הסיבה לכך היא שקודם הרגשתי תחושת רעב. אז הסיבה שעוררה בי את השאלה “מה בא לי לאכול?”, היא תחושת הרעב שקדמה לשאלה.

כאשר הרמב”ם אומר סיבה קרובה, לדעתי ראוי להניח שהוא מתכוון לסיבה הקרובה ביותר על ציר הזמן. וביחס לדוגמה, בדיוק רגע לפני ששאלתי “מה בא לי לאכול?” הרגשתי תחושת רעב. אז ניתן לומר שתחושת הרעב היא הסיבה הקרובה ביותר.

 

הערה: אפשרות נוספת להתייחס לסיבה קרובה היא לא ביחס לזמן. למשל אם יש תיבה סגורה, מה הסיבה לכך שהיא סגורה? הסיבה שהתיבה סגורה היא מפני שכרגע יש עליה מנעול. במקרה הזה, הסיבה והתוצאה קיימים שניהם בזמן הווה.

 

ולאותה הסיבה סיבה – בהמשך לדוגמה האחרונה, גם לתחושת הרעב שלנו יש סיבה. ומה הסיבה? יכולות להיות כמה סיבות, אבל נניח לצורך העניין שהסיבה לתחושת הרעב שלנו היא שזה בגלל שהגוף שידר למוח שהוא צריך אספקת אנרגיה. זה לא באמת משנה מה הסיבה, אבל יש סיבה כלשהי שהובילה לתוצאה שהיא, תחושת רעב.

וכך לגבי כל שאר הדברים ביקום כולו. דוגמה נוספת: מה הסיבה שהובילה לתוצאה שכרגע יש גלים בים? הסיבה לכך היא הרוח החזקה. הרוח היא הסיבה שהובילה לחידוש תנועת הגלים בים. וגם לזה שכעת יש רוח חזקה, יש סיבה שקדמה לה – לאותה הסיבה סיבה.

אז בעצם יש רצף סיבות שהוביל להתהוות התוצאה שמתרחשת כרגע בהווה, שהיא תנועת הגלים, וכל אחת מהסיבות בשרשרת הסיבות, אחראית לתוצאה הסופית.

הערה: יתכן שיהיו כמה סיבות שמתרחשות בו זמנית, אבל זה לא משנה את המסקנה, ולצורך ההסבר לא אסבך עניינים.

 

וכך עד שיסתיים הדבר לסיבה הראשונה לכל דבר, כלומר: רצון ה’ וחפצו – אז בעצם אם נשאל את עצמי “למה אני רעב?” אננסה לברר מה הייתה הסיבה הראשונה שהובילה לתוצאה – אני רעב. אני אגיע לסיבה כלשהי, וסיבה זו נקראת – הרצון של ה’.

הערה: מכאן עולות מספר שאלות כמו: האם הסיבה הראשונה שנקראת ה’, מודעת לעצמה, אולי היא לא מודעת לעצמה, אך זו כבר שאלה אחרת ולא הנושא שאנו דנים בו כעת.

 

הנביאים מייחסים לה’ (שהוא הסיבה הראשונה) את התוצאה הסופית.

ולפיכך פעמים נשמטים בדבר הנביאים כל אותם הסיבות האמצעיות, ומיחסים לה’ אותה הפעולה הפרטית המתחדשת, ואומרים שהוא יתעלה עשאה.

מו”נ חלק שני, פרק מח

הרמב”ם אומר שלפעמים כתוב בפסוקי הנביאים שקרה אירוע, והנביאים מייחסים לאלוהים את הסיבה להתרחשות האירוע. הנביאים בעצם מדלגים על כל רצף הסיבות שהוביל לתוצאה הסופית, ומייחסים אותה לסיבה הראשונה – לאלוהים. ומה ההיגיון? אם למשל אני חותר להשיג מטרה כלשהי, וסיבבתי את הסיבות באופן הזה שיוביל את המציאות לזה שאשיג את המטרה. אז ניתן לומר שאני אחראי להתרחשות התוצאה הסופית, שהיא הרגע שבו השגתי את המטרה. כלומר, ניתן להשמיט את כל הסיבות שהתרחשו באמצע, בדרך להשגת המטרה.

ואחר הצעה זו שמע מה שאבאר בפרק זה והתבונן בו התבוננות מיוחדת לו, יותר על התבוננותך שאר פרקי מאמר זה, והדבר אשר אבאר לך הוא זה:

דע, שכל הסיבות הקרובות אשר מהם נתחדש מה שנתחדש, אין הבדל בין שהיו אותן הסיבות עצמיות טבעיות או בחיריות או מקריות על דרך האירוע.

מו”נ חלק שני, פרק מח

ועל זה אמר הרמב”ם שיש להתבונן התבוננות מיוחדת. ואבאר לך את העניין, ובעיקר את כיוון המחשבה שראוי להתייחס לנושא הזה.

 

מה שהרמב”ם אומר זה שיש 3 סוגים של סיבות שיכולות להוביל לתוצאה מסוימת:

    1. סיבות עצמיות טבעיות – הסוג הראשון של סיבות, הן סיבות טבעיות. לדוגמה: “נמיסת השלג כאשר מתחמם האוויר”. ומה טבעי בזה? מעצם זה שיש התחממות, זה מוביל לכך שהשלג נמס, אלו הם חוקי הטבע.

 

    1. סיבות בחיריות – הסוג השני של סיבות הן מתוך בחירה. בדומה לתחושת הבחירה שיש לאדם כאשר מתעורר בתוכו רצון לבצע פעולה מסוימת כמו ללכת, לגרד, לזוז, ושאר הדברים שהוא אינו מחוייב לבצע אותם. כלומר, האדם לא חייב לגרד כאשר הוא מרגיש תחושת גירוד, אפשר לבחור להתאפק. או בדומה למקרים של העדפה מתוך מספר אפשרויות: ללכת לטייל, לישון או ללכת לסרט, מה אנחנו מעדיפים לבחור?

 

    1. סיבות מקריות על דרך האירוע – הכוונה היא לסיבות אקראיות. והרמב”ם הביא כמה דוגמאות: בפרשת דוד ויהונתן אמר לך, כי שלחך ה’. ובפרשת יוסף: וישלחני אלוהים לפניכם.
      בשתי הדוגמאות מדובר בסיבה אקראית. משתמע מהכתוב שה’ שלח אותם, כי זה מה שה’ רצה. הסיבה: “כי שלחך ה’, אומרת שהסיבה היא הרצון של ה’. ולא יתכן שיש סיבה שגרמה לאלוהים לרצות משהו, כי אם ה’ הוא הסיבה הראשונה, אז אין שום סיבה לשקדמה לו וגרמה לו לרצות את מה שרצה. הרי הוא אלוהים, מישהו יכול להגיד לו מה לרצות? וזוהי בחירה חופשית מלאה.

 

וכעת הגענו לעיקר העניין, הרמב”ם אומר שאין הבדל אם התוצאה התרחשה באופן אקראי, אם זה מתוך בחירה חופשית או שזה מכורח חוקי הטבע.

ומה זה בדיוק אומר שאין הבדל בין הסיבות? הרי הרגע הסברנו את ההבדל בין הסוגים השונים של הסיבות, אז מאיזה בחינה אין הבדל? לצורך ההסבר ניקח דוגמה אחת שמסכמת את שלושת סוגי הסיבות.

קרה אירוע מסוים או התרחשה תוצאה כלשהי בזמן הווה, למשל: יד ימין שלי זזה כלפי מעלה.

מהן הסיבות שיכולות לגרום לי להזיז את היד כלפי מעלה?

האחת היא סיבת הבחירה – אני בעצמי רציתי להזיז את יד ימין שלי כלפי מעלה, מה שאומר שהסיבה שהובילה לתוצאה שהיא הזזת היד כלפי מעלה, היא הרצון שלי. באותה מידה יכולתי לבחור גם שלא להזיז את היד כלפי מעלה, ואם התוצאה תלויה ברצון שלי בלבד, אז מדובר בבחירה חופשית מלאה.

 

השניה היא סיבה אקראית – הזזתי את היד באופן אקראי, אין סיבה שגרמה לי להזיז את היד, אלא שזה פשוט קרה באקראי. (זה שקול לאמירה “כי ככה ה’ רצה”, או אלוהים שלח אותי. אלוהים רוצה דברים באקראי, אין סיבה שגורמת לו לרצות משהו. הוא אלוהים, מישהו יכול להגיד לו מה לרצות?)

 

והשלישית היא סיבה טבעית – למשל, חפץ כלשהו נגע בנקודה רגישה באיזור מפרק כף היד שלי, ועורר תגובה רפלקסיבית שהובילה להזזת היד כלפי מעלה.

 

ונתחיל עם סיבת הבחירה. אז אם אני בחרתי להזיז את היד, זה אומר שבאותה מידה יכולתי גם לבחור שלא להזיז את היד. אז למה בחרתי בחרתי דווקא להזיז את היד? אין סיבה למה בחרתי, בחרתי להזיז את היד, כי בחרתי להזיז את היד. אז מצד אחד ניתן לומר שאין סיבה מדוע בחרתי להזיז את היד, ואם אין סיבה, זו בחירה חופשית מלאה, ואני בעצמי סיבת הבחירה, אך הבחירה נעשתה באקראי.

 

הסיבה השניה היא “כי שלחני ה’ “. וכפי שהוסבר קודם, גם זו סיבה אקראית הנובעת מבחירה חופשית מלאה של אלוהים.

והסיבה השלישית היא הסיבה הטבעית, ההתרחשות קרתה מטבע הדברים. יש חוקי טבע מסוימים, והעולם מתנהל לפי אותם חוקים. אירוע א’ מוביל לאירוע ב’ שמוביל לאירוע ג’, וזה טבע הדברים, הם מתרחשים באופן אקראי. אין סיבה לכך שהם קרו. אפשר לומר, זה מה שהטבע רצה, אמנם לא ראוי לייחס לטבע רצונות, אך זה לא משנה לעניינו, גם במקרה הזה, האירועים מתרחשים באקראי מצד אחד, או מסיבות מסוימות שהם חוקי הטבע מצד שני. ובעצם אין שום הבדל בין סיבתיות לאקראיות.

 

לסיכום

הרמב”ם מחלק את הסיבות שיכולות להוביל להתהוות מציאות מסוימת לשלושה סוגים של סיבות שמהותם אחת, או במילים אחרות, אין הבדל ביניהן.

נקודה חשובה – המסקנה לא אומרת שהכל אקראי, וגם לא שהכל סיבתי, אלא שאין הבדל בין אקראי לסיבתי. וכאשר אומר הרמב”ם שאין הבדל, רוצה לומר שמכל הבחינות אין הבדל, ולא רק מההיבט האקראי והסיבתי. כנ”ל לדוגמה לגבי שאלת הבחירה, האם יש בחירה חופשית או שאין בחירה חופשית? והתשובה בדיוק אותה תשובה – אין הבדל בין יש בחירה חופשית לאין בחירה חופשית, זה לא אף אחת מהאפשרויות.

ובסוף מאמר זה, הגענו בשלום לשתי השאלות הפילוסופיות העמוקות ביותר, האחת: מה זה בדיוק אומר שאין הבדל? והשניה: אם אין הבדל, אז איך זה שאני מבדיל?

ועל זה אכתוב במקום אחר.