התנועה והנשמה

מכתבי אפלטון: שום פעל חסר שכל לעולם לא יהא נאה יותר מהמשכיל אם אנו נשווה ביניהם בשלמותם.

מתוך שיקול זה הכניס, אפוא, שכל לתוך נשמה, ונשמה לתוך גוף, וכך התקין את הכול, למען יהא פעלו מטבע ברייתו נאה וטוב ככל האפשר.

ועלינו לומר, אפוא, שעל פי ההסבר המתקבל על הדעת, נעשה העולם בדרך זו, בהשגחת האל, לחי בעל נשמה [pneuma], ולפי האמת — משכיל [נפש].

ובאמצעיתו נתן נשמה, וגרם לה שתתפשט בכל כולו; ואף מבחוץ עטף את גוף העולם בנשמה [זוהי הכרעת הכיוון מהמרכז להיקף, שממנה התנועה, דהיינו הנשמה];

וכך התקין עולם עגול ומתגלגל [הרי התנועה הסיבובית היא הנשמה], אחד ויחיד, אך מסוגל בשל תכונתו הנעלה להתרועע עם עצמו, ובלא שיצטרך לכל מכר וידיד אחר, די לו בו בעצמו.

ואילו נשמה זו, אף כי הננו מאחרים אותה בסיפור המעשה ומתחילים רק עכשיו לדבר בה, האל לא עשאה צעירה מן הגוף שבחברו אותם יחדיו, לא היה מרשה שהזקן ייכנע למרות הצעיר ממנו;

אלא כשם שבדרך כלל מצוי בנו הרבה מן המקרי והארעי, לקוי גם שיחנו באותו חסרון; אולם האל הקדים את הנשמה לגוף בהתהוותה, ועשאה ותיקה ממנו בסגולתה, למען תהא גברתו ותמשול בו.

ואלה הדברים שמהם הרכיב את הנשמה, וזו דרך הרכבתם; בין אותה מציאות שאינה ניתנת להיחלק ועומדת תמיד בעינה [עולם הצורות המופשטות] ובין זו שמתהווית בגופים וניתנת לחלוקה הרכיב הוא צורה שלישית ואמצעית של מציאות, ממוזגת משתיהן.

ומשהותקן כל מערך הנשמה לרצון מתקינו, בנה בתוכה כל מה שהוא גופני, ריתק את השניים במרכזיהם וחיברם זו אל זה. והנשמה שנארגה בתוך הגוף בכל מקום ומקום, מהאמצע עד לקצוות השמיים [הכרעת הכיוון, שהיא התנועה והיא הנשמה], ואף עטפה אותו מבחוץ על פני כל היקפו, היא סבבה בתוך עצמה, ופתחה בראשית אלוהית של חיים נבונים שלא ייפסקו בכל הזמנים.

וגוף השמיים נוצר בנראה, אך היא איננה נראית, וכיון שחלק לה, לנשמה, בשיקול דעת והארמוניה, וכיון שנוצרה בידי הטוב שבמושכלים הנצחיים, הייתה למעולה שבנוצרים.

וכיון שהיא מזיגה של שלושת חלקיה, דהיינו של זהות, שוני ומציאות, וכן מחולקת לפי מתכונת ומתוך כך מקושרת בה בעצמה, וכיון שיתר על כן היא סובבת סביב עצמה;

מכל הטעמים האלה, הרי כשהיא באה לידי מגע עם דבר שמציאותו מחולקת [חומר ארבעת היסודות שתחתיה], או עם דבר שמציאותו אינה ניתנת להיחלק [עולם הצורות המופשטות. שהתנועה, הנשמה, היא החוליה שביניהם וקשורה לשני הצדדים], הרי היא מתנועעת בכל עיצומה ואומרת:

מאיזו בחינה, וכיצד, ובאיזו משמעות ומתי תחול על דבר מה זהות עם כל דבר אחר שעמו יזדהה [הצד החי, הנשמה, שמשייך את הגופים לצורות, שהוא הכנה לשכל המופשט, הוא מה שמאחד את כל הנבראים], או יחול בו שוני מכל דבר שממנו שונה הוא [זה צד החומר ששם הפירוד, הגבול], הן בתחום הדברים המתהווים [העצמים החומריים] והן בתחומם של אלה העומדים תמיד בעינם [הצורות המופשטות]

ושיח זה שהוא אמתי במידה שווה לגבי מה שהוא שונה ולגבי מה שהוא זהה, והמתנהל בלא הגה וקול בתוך המונע מכוח עצמו [העולם שהוא חי, וחי מונע מכח נשמתו החיה], כשעניינו הוא המוחש, ומעגלו המישיר לכת של השונה מודיע את פסק הדין בכל רחבי נשמתו, אזי נוצרות סברות ואמונות בטוחות ואמיתיות.

הובא מכתביו של ניר שטרן