היסודות כחלקיקים

מכתבי אפלטון: ישנם הוויה ומקום. שהם החומר הראשון והתהוות. התהליך שבו האל בורא את העולם מתוך הסתכלות בצורות מופשטות.

וכמו שכתוב גם במדרש רבה בראשית א’ א’: התורה אומרת:

אני הייתי כלי אומנותו של הקב”ה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות, ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין, כך היה הקב”ה מביט בתורה, ובורא את העולם.

והנה אומנתה של התהוות, שנעשית לחה ומשולהבת, וקולטת את תכונות האדמה והאוויר ונפעלת בשאר היפעלויות הכרוכות באלה, תואר מראה מגוון ביותר.

וכיון שמלאה כוחות שאינם דומים זה לזה ואינם מאוזנים, לא נתאזנה אף היא בשום אזור מאזוריה, אלא בכל מקום ומקום ניענעוה הללו שלא במידה שווה, וגרמו לה זעזוע; ומתוך חנועתה זו שוב זעזעה היא את הללו.

וכיון שהתנועעו, היו הולכים וניתקים אלו מאלו ונישאים לכיוונים שונים; כדרך שמזעזעים ומרקידים תבואה בנפות ושאר כלים המשמשים לזיקוקה, ומה שדחוס ועבה הולך למקום אחד ואילו הקלוש והקל נישא למקום אחר ומתיישב שם.

כך נוענעו אותה שעה ארבעת המינים בידי זו שקלטה אותם, ושהתנועעה אף היא כמכשיר המרקיד והפרידה במרחק רב מאוד את המינים השונים זה מזה ביותר, ואילו את הדומים ביותר דחקה ככל האפשר אל אותו מקום עצמו; ומתוך כך הגיע כל מין אל אזורו, אף בטרם יהיה אותו כול שהם יסודותיו.

אך קודם לכן היו כל אותם המינים בלא מתכונת ומידה. אש, מים, אדמה ואויר אמנם נמצאו בהם כמה סימנים בהם ניכר טבעם, אבל מכל וכל היו שרויים באותו מצב שבהיעדר אלוה [לפני שהיו צורות בחומר] יהא מסתבר לגבי כל דבר שבעולם.

כך היה, אפוא, טיבם, בשעה שהוחל בתיקון העולם [התלבשות הצורות בחומר], ואותה שעה נתן להם האל בתחילה תבנית נפרדת, על ידי צורות ומספרים [צורת ההתפשטות התלת ממדית].

ואותו כלל שאנו נוקטים אותו תמיד, ייפה כוחו גם עתה: שבמידת האפשר שיכלול אותם האל בתכלית השיכלול שלא היה בהם קודם לכן.

ואילו עכשיו אנסה לפרט, ולבאר לכם את מבנהו ומוצאו של כל אחד מהללו, בשיח שאינו מן הרגילים; אך כיון שנתחנכתם בענפי ההשכלה שעלי להזדקק להם בתיאורי, יהא בידכם לעקוב אחרי דברי.

ראשית כל, אפוא, גלוי וידוע לכל אדם, שאש, אדמה, מים ואויר גופים הם; וכל גוף יש בו עומק; ואילו עומק מוכרח להיות מוקף שטח; וכל משטח ישר־קווים הריהו צירוף של משולשים; והנה כל המשולשים מוצאם משניים ששניהם בני זווית אחת ישרה, ושתי זוויות חדות.

שתי הזויות האלה הנן במשולש האחד חצאים של זווית ישרה, כיון שהלה הוא בעל שוקיים שוות; ובמשולש השני הנן חלקים בלתי שווים של זווית ישרה, בשל אי שוויון שוקיו.

ובלכתנו בדרך ההסבר שמאחד בתוכו סבירות והכרח, הרינו מניחים, שזאת היא ראשיתם של אש ושאר הגופים; אותן הראשיות שהן נעלות אף יותר מצורות אלו, הרי הן ידועות לאל, ולמי שחנן אותו האל.

ועכשיו עלינו להכריע בשאלה: מה הם ארבעת הגופים המוש­למים ביותר שיכולים להיבנות, ובלא שיהיו דומים זה לזה, יכולים כמה מהם להיוולד זה מתוך זה, כשהם מתפרקים? אם נקלע אל מטרה זו, תימצא בידנו האמת בדבר התהוותם של אדמה ואש והגופים המתווכים בין אלה לפי המתכונת הנכונה.

הרי הריבוע הוא בהכרח בסיס יציב יותר מהמשולש, הן בחלקיו הן בשלמותו. מכיוון שכך, נקיים את סבירות הסברנו, כשנשייך גוף זה לאדמה; ומבין השאר, את שניתן לתנועה פחות מהאחרים, למים; את הנע ביותר, לאש, ואת האמצעי בין הללו לאוויר.

וכן נשייך לאש את הגוף הקטן שבהללו, את הגדול שבהם—למים, ואת האמצעי לאויר; וכן את שזויותיו חדות ביותר לאש, את השני מבחינה זו לאויר, ואת השלישי למים.

ואם ניקח, אפוא, את כל הגופים הללו, הרי זה שמספר פניו מועט ביותר [הפיראמידה], בהכרח שהוא קל התנועה שבהם, כיון שהוא שנון וחד ביותר מכל עבריו; והוא אף הקל שבהם, כיון שהוא בעל המספר הקטן ביותר של אותם החלקים שמהם הורכבו כולם.

הגוף השני הוא שני מבחינות אלו, והשלישי — שלישי. מכאן, שגם לפי הגיון הדברים המחייב וגם לטי מה שמסתבר נוכל לראות בגופה המוצק של הפיראמידה שבנינו יסודה וזרעה של אש; בגוף שנוצר אחריה יסודה וזרעה של אדמה; ובשלישי את של המים.

ועלינו לתאר לעצמנו את כל הגופים האלה קטנים עד כדי כך, שכל גוף יחיד מכל מין ומין אינו נראה לעיננו בשל קטנותו; אך בהצטבר רבים מהם יחדיו, ייראו גושיהם.

ואשר למספריהם, תנועותיהם וכוחותיהם משאר בחינות, עלינו להניח שהאל תיכנם לפי המתכונת הראויה, והביאם בכל פרט ופרט לתכלית השלמות, במידה שההכרח נענה להסברתו וניאות לשתף עמו פעולה.

והנה מתוך כל מה שאמרנו עד כה בענין המינים, מסתבר ביותר שהם נוהגים כדלהלן:

אדמה שנתקלת באש ומתפרקת בשל חידודה של זו, תתנודד אנה ואנה — בין שלאחר התפרדותה תהא מקופלת בתוך האש עצמה, ובין שבתוך גושי אויר או מים עד שחלקיה היא ייפגשו אלו באלו באשר ייפגשו, יתחברו יחדיו ושוב יהיו לאדמה; שלעולם לא יוכלו להיהפך למין אחר.

ואילו בשעה שמיים יתפרדו ליסודותיהם, בין מכוחה של אש ובין מכוחו של אויר, יכולים להתהוות בצוותא (מגוף אחד של מים) שני גופי אויר ואחד של אש; ובהתפרק האוויר, תהיינה הפרודות של חלק אחד מחלקיו לשני חלקי אש.

ומאידך גיסא, כשמעט אש, מקופלת בתוך הרבה אויר או מים או באדמה, מתנועעת בתוך הגושים הללו שהם נישאים ממקום למקום, ובקרב הניטש בינה ולבינם גוברים הללו והיא מתפוררת, אזי מתחברים שני חלקי אש וחלק אחד של אויר.

וכשיד האוויר על התחתונה, והוא מתרוסס לרסיסים, תתגבש משתיים וחצי של צורותיו צורה שלמה אחת של מים.

שכן נחזור־נא ונתבונן במדובר, כדלהלן:

כשאחד משאר המינים ייאחז באש, וזו תחתכנו בזויותיה וקרנותיה המחודדות, אזי, אם חתיכותיו תתלכדנה לטבעה של זו, שוב לא יוסיף וייחתך; שהרי שום מין שהוא אחיד וזהה אינו יכול לגרום לשינויו של מה שעשוי כמוהו, או להיפעל מכוחו של מה שעשוי כמוהו.

אולם כל עוד גוף חלש יותר נהפך למה שהוא אחר ונלחם בחזק ממנו, אין קץ להתפרדותו. ומאידך גיסא, כשמעט חלקים קטנים מקופלים בתוך הרבה מהגדולים מהם, והם נשברים ונכבים, אזי, אם שבריהם נכונים להתחבר לצורת המין שידו על העליונה, נפסק תהליך הכיבוי, והאש הופכת אויר, והאוויר — מים.

אולם כשבלכתם אל הללו פוגש ותוקף אותם אחד משאר המינים, אין התפרדותם באה לקצה עד שיתפרדו כליל בדחיקה זו ויתחמקו אל בני מינם, או עד שינחלו תבוסה, ורבים מהם ייעשו לגוף אחד שכמוהו כגופו של המנצח, וישכנו יחד עמו.

ויתר על כן, אגב היפעלויותיהם אלו עוברים הם בכל האזורים. שבעוד רובו של כל מין ומין שוכן במקום משלו בנפרד מהשאר, בשל תנועתו של בית הקיבול, הרי כל אותם החלקים שמדי פעם בפעם נעשים שונים מעצמם ודומים לאחדים, הולכים ומורקדים באותה הרקדה אל מקומם של אלו שלהם נדמו.

בכך הועלו סיבותיהם של כל הגופים שהם בלתי מורכבים וראשוניים.

ואילו את סיבת הסוגים השונים שמצויים בכל אחד מהללו יש לראות בדרך שבה נתחבר כל אחד משני המשולשים היסודיים אל בני מינו: בשני המקרים לא הביא חיבור זה בתחילה למשולש בעל גודל אחד בלבד, אלא יצר קטנים וגדולים יותר, ומספר השינויים האלה הוא כמספר הסוגים השונים שבתוך המינים.

מכאן, שבהתמזגם עם בני מינם או בני מין אחר, ירבו סוגיהם עד אין מספר; והוא עניין לעיון למי שעומד לתאר את הטבע בהסבר מתקבל על הדעת.

ואשר לתנועה ומנוחה, הרי אם לא נגיע לכלל הסכם על הדרך והתנאים שבהם הן מתהוות, צפויים לנו מכשולים מרובים בהמשך שיקולנו. מכמה בחינות כבר דנו בהן; אך על כך יש להוסיף, שבתוך מצב של אחידות לא תיתכן תנועה. שכן קשה הדבר, או גדולה מזו מן הנמנע הוא, שמה שיתנועע יהא קיים באין מה שיניעו, או שיהא קיים מה שיניע באין מה שיונע על ידו.

ובהיעדר הללו, אין תנועה; ואי אפשר שהללו יהיו אחידים. לפיכך נניח תמיד, שבמצב של אחידות קיימת מנוחה, ובמצב של חוסר אחידות תנועה.

יתר על כן, אי שוויון הוא הגורם לחוסר אחידות; ועל התהוותו של אי שוויון כבר ייחדנו את הדיבור. ואולם עדיין לא הסברנו, משום מה לא הופרדו המינים זה מזה לחלוטין, וחדלו מלעבור זה דרך זה ולהיעתק ממקום למקום.

נחזור, אפוא, לענין זה ונאמר:

היקפו של הכול [החומר החמישי], מאחר שהוא כולל בתוכו את (ארבעת) המינים, ומהיותו עגול ושואף מטבע ברייתו להשלים את תנועת מעגלו בו בעצמו, הריהו מהדק את כולם [זה הביטוי של הצורה הפנימית של ‘אחדות’ שהגלגל מבטא אותה], ומגמתו היא לבלתי השאר מקום ריק.

לפיכך חדרה האש, יותר מהשאר, לתוך תחומי כולם; האויר הוא שני במעלה מבחינה זו, כיון שחלקיו שניים הם לדקות; וכן הלאה.

שהרי בצירוף בעלי החלקים הגדולים ביותר נשאר בתוך גושיהם יותר מקום ריק מאשר בצירוף האחרים; ובצירוף הקטנים ביותר פחות. מטעם זה, כשתהליך העיבוי מכנס יחד את הגופים הגדולים, הריהו דוחף לתוך הרווחים שביניהם גם את הקטנים.

ומתוך כך, כשקטנים מצויים בין גדולים, והקטנים יותר מפוררים את הגדולים מהם, בעוד שהגדולים יותר גורמים להללו שיתחברו, משנים הכל את כיוון תנועותיהם, מעלה ומטה, כלפי התחום המיועד להם; שכל המשנה את גודלו, אף משנה את המקום שאליו הוא שייך. בדרך זו, אפוא, ומטעמים אלו מתקיים תמיד אותו חוסר אחידות שמנציח לעולם את תנועת הגופים הללו.

לאחר מכן עלינו להבחין בסוגי האש השונים, כגון להבה, ומה שיוצא מהלהבה ונותן אור לעיניים בלא להכוות, וכן מה שנשאר בתוך הרמץ לאחר שכבתה הלהבה.

וכן לגבי האוויר: הזך שבסוגיו נקרא ״איתר״, העכור שבהם ״עלטה״ ו״עיפה״, ועוד יש בו שאר סוגים חשוכי שם המתהווים בשל אי שוויון המשולשים. את המים יש לחלק תחילה לשני סוגים, זה נוזל, וזה ניתן להתכה.

הסוג הנוזל, כיון שהוא כולל את הקטנים שבחלקי המים שאינם שווים זה לזה בגודלם, הריהו נע כשלעצמו, ואף יונע בנקל על ידי זולתו, בשל חוסר האחידות שבו וטיב צורתו.

הסוג השני, מהיותו מורכב מחלקים גדולים ואחידים, הריהו יציב יותר מהלה, וגם כבד, כיון שנתקשה בשל האחידות שבו.

אולם בהשפעתה של אש החודרת לתוכו ומפרקתו, הריהו מקפח את אחידותו, ומתוך כך הוא ניתן יותר לתנועה; ובשעה ששוב אין קושי בהנעתו, והאויר הסמור לו דוחף אותו, הריהו מתפשט על פני האדמה.

והנה כל אחד משני התהליכים האלה זכה לשם משלו: להקטנת גודל החלקים קוראים ״המסה״, ולהת פשטות על פני האדמה ״זרימה״. ומאידך גיסא, כששוב מוצאת מתוכו האש, והרי לא לתוך חלל ריק היא יוצאת, הולך האויר הסמוך ונדחק, ומתוך כך דוחק הוא את הגוש הנוזל, כל עוד הוא ניתן להנעה, אל המקומות שמתוכם יצאה האש, ומוזג אותו בו בעצמו.

וכשהנוזל נדחק בדרך זו, וחוזר וקונה לו אחידות, והרי באותה שעה אף יוצאת מתוכו האש שגרמה לחוסר אחידות, אותה שעה הוא חוזר להוויתו.

והנה יציאת האש נקראת ״צינון״, והעיבוי שבא לאחר צאתה ״הקפאה״.

ובין כל אותם סוגי המים שקראנו להם ״ניתנים להתכה״, אחד הוא מעובה ביותר, כיון שהוא עשוי מחלקים שהם דקים ואחידים מכל; הוא יחיד במינו, בעל צבע מבהיק וצהוב, ומחירו יקר מכל: הוא הזהב שנקפא בשעה שהלך ונסתנן בסלע.

צאצא הזהב, שהוא נוקשה מאוד בשל עיבויו, וצבעו שחור, נקרא יהלום.

הובא מכתביו של ניר שטרן