איך מתמודדים עם טעויות?

אלן ווטס, מתוך הרצאה על תחושת אשמה, טעויות וכישלונות. לטענתו ראוי לאמץ גישה אחרת לגבי טעויותינו כדי לא לחוש אשמה.

לשים סוף לתחושת האשמה.

כעת אנו הולכים להיכנס לנושא עמוק מאוד. נצלול עמוק פנימה, לבעייה שאנחנו מתמודדים עמה, הקשורה לתחושת אשמה.

אומרים שהאהבה לכסף, היא שורש הסבל. זו אמירה מאוד נכונה.

בדיוק אתמול יצא לי לדבר על זה שההבדל בין עבודה (פרנסה) לשליחות, הוא שעבודה זה משהו שאתה סובל במטרה לקבל תמורה כספית. ואם אתה עובד רק במטרה להרוויח כסף, זה מגוחך, כי כשכסף הופך להיות המטרה, אז אתה מתחיל בהדרגה לבלבל בין כסף לאושר או הנאה.

בנאדם יכול להסתכל על חופן דולרים ולהזיל מכך ריר, וזה רק משום שהוא מבולבל. הוא כמו “כלב פבלובי” המרייר למשמע צלצול הפעמון הלא נכון. ואם זה המצב, אז עלינו לעשות משהו כדי לנסות לשנות את המצב.

אחת הדרכים הנפוצות לא לעשות כלום בנידון, היא להרגיש אשמה, משום שכאשר אנשים מרגישים אשמה לגבי סיטואציה מסוימת שהם נקלעו אליה, בחלק גדול מהמקרים הם פונים לכל מיני שיטות “סימבוליות” של טיהור עצמי או כפרה, במקום לנסות לעשות משהו פרקטי שבאמת יעזור להם לשנות את המצב.

תחושת אשמה תמיד יוצרת תגובות מהסוג הזה, אשמה היא רגש מאוד מתעתע.

 

ראוי לאמץ גישה חדשה לגבי הטעויות והכישלונות שלנו.

וולט וויטמן מאוד העריץ חיות, משום שהן לא נשארות ערות בלילה ומבכות על הטעויות שלהן ועל כשלונות העבר. חיות הן פרקטיות, במובן אמיתי, כמו ילד קטן שעדיין לא הספיקו ללמד אותו את צורת החשיבה הזאת של האשמה עצמית.

אם עשית טעות או מעשה שגוי ומישהו מאשים אותך על כך, אז אתה מתחיל להתרוצץ וללקק את פצעי האגו שלך, משום שאתה מרגיש שהוא נפגע. והדבר הראשון שצריך להבין הוא שלא צריך לעשות עניין גדול מכישלונות, כולנו עושים טעויות. זה הרי בלתי אפשרי ללמוד דבר חדש בלי לטעות.

אני מכיר אנטרופולוג די מוכר וידוע שלמד לנגן בפסנתר, באותו אופן שלימדו אותי לנגן בפסנתר. המורה שלימדה אותי נהגה לשים סכיני גילוח מעל הידיים שלי כדי שאדאג שהן ישארו יציבות. ובכל פעם שניגנתי תו לא נכון, היא הכתה אותי עם עיפרון.

לאותו אנטרופולוג היה חינוך מוזיקלי דומה לשלי. כשהוא התיישב מול הפסנתר, בנוכחות אחת המורות הטובות ביותר בסן פרנסיסקו, לדבריו היא ממש נדהמה מחוסר היכולת שלו לקרוא תווים. הוא היה חסום לגמרי, ומכל הבחינות.

מורה דגול לפסנתר שאני מכיר אמר זאת בפשטות: אתה לא אמור לפחד לטעות כשאתה מנגן, פשוט תשכח מהעניין הזה לגמרי. זה בסדר לטעות, פשוט תנגן שוב ושוב, ותראה שבסוף אתה תעשה את זה נכון ומדוייק.

אל תחסום את עצמך. תמשיך באותו הקצב, אפילו אם אתה חייב להאט את הקצב, גם זה בסדר. רק תשמור על פרופורציה נכונה בין תו לתו. ואם קרה שניגנת תו לא נכון, אז תנגן תו לא נכון, העיקר תנגן משהו, ובקצב נכון.

וזו הדרך הנכונה לעקור מאנשים את מה שחוסם אותם מבפנים, לעקור את תחושת האשמה שלהם והפחד מטעויות.

 

חופש אמיתי הוא החופש לטעות!

החופש לעשות שטויות ולא להרשיע את עצמך כשאתה מבין שעשית טעות. ואם טעית, פשוט אל תחזור על כך בעתיד, או לכל הפחות תחזור על כך לעתים רחוקות יותר.