אידאליזם

אידיאליזם הוא זרם בפילוסופיה הסובר כי המציאות היא בראש ובראשונה אידאה, כלומר היא רעיון או דבר מופשט ולא פיזי.

מהו אידאליזם?

אידיאליזם הוא שם כללי לזרמים בפילוסופיה הסבורים כי מציאות היא בראש ובראשונה אידאה, כלומר רעיון או דבר מופשט ולא פיזי, ורק בעקבות האידאה אפשר לדבר על עצמים פיזיים כדברים הקיימים במציאות.

 

האידיאליזם מנוגד לנטורליזם שלפיו התבונה וערכי הרוח נגזרו וצמחו מתוך העצמים והתהליכים שבטבע החומרי: והוא מנוגד גם לריאליזם שלפיו ה’יש’ החומרי קיים בלא תלות כלשהי בתפיסת האדם אותו.

 

הפילוסופים המרקסיסטים טענו שיש רק שתי שיטות פילוסופיות אפשריות: האידיאליזם והמטריאליזם. לפי המטריאליזם לחומר מעמד ראשוני בעולם. דחיית המטריאליזם והנטייה למטפיסיקה, העולה בקנה אחד עם האמונה הדתית, משותפות לאידיאליזם, לתיאיזם ולפנתיאיזם.

 

חשיבה אידיאליסטית יכולה לכלול גם את האמונה שדברים מופשטים או חומריים כוללים גם תכונות שאינן תלויות במציאות החומרית. חלק מהפילוסופים ייחסו למספרים תכונה כזאת;

אפלטון השתמש במלה ‘אידיאה’ בתור מונח בתורת האידיאות שלו. בתורה זו יש לאידיאה שני היבטים: ההיבט של הכולל (האוניברסאלי) הממשי, וההיבט הערכי.

לפי ההיבט של הכולל (כגון לובן, משולש) נבדלת האידיאה מן הדבר הפרטי (כגון סוקרטס, ירושלים); לפי ההיבט הערכי האידיאה משמשת אמת מידה אידיאלית (כגון היופי, הצדק המוחלט).

אפלטון טען שאידיאה הנתפסת בשכל אינה תלויה בזמן ואינה משתנה, ולכן היא ממשית יותר מהדברים המוחשיים שבעולם התופעות. רוב הפילוסופים בימה”ב ראו באידיאות דפוסים הקיימים בשכלו של האלוהים ולפיהם הוא ברא את כל הקיים.

דקארט ציין במונח ‘אידיאה’ מחשבות ותפיסות של השכל האנושי, וכך שמר על אופיו השכלי והאובייקטיבי של המונח ברוח המסורת האפלטונית. ואולם הוא השתמש בו גם לציון רשמים שהאובייקטים החיצוניים מעוררים בחושים.

לייבניץ היה הראשון שהשתמש במונח ‘אידיאליזם’ בתור מונח פילוסופי; הוא כינה ‘אידיאליסטים’ את הפילוסופים שמחזיקים בעמדה מטפיסית ואנטי מטריאליסטית, כגון אפלטון ולייבניץ עצמו.

ברקלי כינה במונח ‘אידיאליזם’ את המשנה הקובעת שידיעת קיומו של דבר כלשהו אפשרית אך ורק באמצעות האידיאות שבשכלו של התופס.